כל הפוסטים בתגית שובר שורות

סמוך על וינס גיליגן

זה רק עניין של זמן עד שבטר קול סול תתעלה על שובר שורות

נכון לרגע זה "ברייקינג בד" עדיין סדרה טובה יותר מ"בטר קול סול" אבל גם זו קביעה זמנית שנובעת מכך שאת "ברייקינג" אני שופט כמכלול והמסע של סול עדיין רק בתחילתו. ובכל זאת בדבר אחד אני די בטוח: סול היא דרמה הרבה יותר טובה מברייקינג בד. »» »»

כמו טיול קליל על החומה

ביקור בתערוכת "משחקי הכס" בנמל תל אביב

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" וסדרת הספרים עליה היא מבוססת, "שיר של אש ושל קרח". התחלתי בהתלהבות גדולה עם פרוץ העונה הראשונה, התלהבות שהמשיכה עם העונה השנייה שהיתה מעולה אבל השאירה אותי עם חצי תאוותי בידי. העונה גרמה לי להבין שסדרת טלוויזה, מושקעת ככל שתהיה, לא מסוגלת להעביר את העושר הסיפורי. אז פניתי לספרים. את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה (אף שידעתי בדיוק מה קורה בהם) וכך היה גם עם הספר השלישי, שנחשב כטוב ביותר בסדרה. אחריו צפיתי בשתי העונות הנוספות שהתבססו עליו. הן היו אמנם נחמדות אבל נעו בין חלקים טובים שכבר הכרתי מהספר (החתונות, הקרב בין הצפע להר) לבין חלקים לא טובים שלא היו בספרים, ומסיבה טובה (מסעותיו המשמימים של בראן ועינוייו העוד יותר משמימים של תיאון). »» »»

מזל טוב! הבלוג בן שנה

שלושת הפוסטים הנקראים ביותר ושלושת הפוסטים המוזנחים

כמעט בלי ששמתי לב הבלוג הזה חוגג שנה. מאז ה-1.02.2013 עלו בו 37 פוסטים, הראשון היה טור שכתבתי על שיתוף הפעולה בין חוה אלברשטיין לתמיר מוסקט, והאחרון – סיכום השנה הלועזית שעלה בסוף דצמבר. השתדלתי בכל חודש להעלות לפחות פוסט אחד, אבל דווקא בחודש האחרון התרשלתי. כנראה בגלל שמצאתי מקומות אחרים לכתוב בהם (לינקים כאן), ואולי כי השקעתי את כל האנרגיות בכתבה גדולה שעליה אני עובד בימים אלו ותתפרסם כאן בבלוג בקרוב.

בשנה החולפת פורסמו כאן טורים, ביקורות, ראיונות ופודקאסטים. לכבוד יום ההולדת בחרתי לתת ספוט לשלושת הפוסטים הנקראים ביותר, ושלושת הפוסטים הכי פחות נקראים (להלן "המוזנחים"). שווה לתת להם הזדמנות נוספת. תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב ושיתף. בואו לבקר גם בשנה הבאה (ואל תשכחו לעשות לייק בפייסבוק!) »» »»

Breaking TED: כל ההרצאות

מתוך ערב מחווה לסדרה "שובר שורות"

 אם אתם חלק מהפלנטה הזו אז בטח שמעתם שהסתיימה לה סדרה העונה לשם "ברייקינג באד". לכבוד המאורע התרבותי החלטנו יונתן קוטנר, עמי פרידמן ואני לחגוג את אהבתנו לסדרה בערב מיוחד ולהוציא את קהילת המעריצים מהבית. ב-1.10 (יומיים אחרי שידור הפרק האחרון) ערכנו בלבונטין 7 ערב שנקרא Breaking TED. במשך שעה וחצי עלו לבמה חמישה מרצים ומרצה, כולם הגיעו בהתנדבות, וכל אחד ואחת מהם בחר נושא ייחודי לדבר עליו. עם סיום ההרצאות עלה שי נובלמן, בספונטניות, וביצע את השיר שסגר את הפרק האחרון, Baby Blue של באדפינגר. הערב המשיך עם תקלוט של יונתן קוטנר שניגן סט משירי הסדרה אבל את זה כבר לא צילמנו (בסוף הפוסט מצורף פודקאסט של שעה שערכו קוטנר ואלכס אליס במיוחד עבור קול הקמפוס).

אז עבור מי שלא היה, ומי שרוצה לשמוע שוב, מצורפת כאן כל ההרצאות לפי סדר הצגתן. תודה לנמרוד הלברטל שצילם, לג'וליאן פדר שערך, לאביב מארק על הסאונד, ולכל המשתתפים: רודי קיסלר, יואב גילור, נועה ליברמן פלשקס, אייל רוב, משה גורלי, דורון ויידה ושי נובלמן. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

מכתב לג'סי פינקמן

לקראת הפרקים האחרונים של "שובר שורות"

יו ג'סי. ביץ'. אל תיתן לכתבות הפרומו ולפרסומות עם התמונות הגדולות והמפחידות של מיסטר ווייט להטעות אותך. מי שצריך לדעת יודע. הכוכב האמיתי של ברייקינג באד זה אתה. כולם מדברים כל הזמן על התהליך שהפך וולטר מאדם מהישוב לפושע מסוכן. אבל לא פחות ממנו, גם אתה עברת תהליך. כמעט הפוך, והרבה יותר מרגש. מפושע קטן וחסר זהירות שלא יודע הרבה על החיים הפכת לבן אדם. יותר בן אדם ממה שוולטר אי פעם היה. הרי הוא בסך הכל היה טיפוס פחדן שחשש להתעמת עם החיים. ברגע שנפרץ הסכר יצא גיהינום. לעומתו, אתה הסתכלת לגיהינום בעיניים ובחרת בחיים.

והדברים שראית. כבר כשג'יין מתה ידענו שמה שהיה לא יהיה. אהבת אותה. נכון, היא עשתה לך רע. גם אין ספק שהסמים שיחקו תפקיד לא קטן. אבל היא אהבה אותך. זה וולטר שלא יכול היה להתמודד עם זה. וכמה כאב לקחת על עצמך. כאב לנו לראות. אילו רק היית יודע… את הנטל הלא מוצדק שנשאת על כתפיך גם אנחנו נשאנו איתך. ומה עם גייל בטיקר? האקדח שכיוונת לפניו כוון גם אל פנינו. אבל איזו ברירה היתה לך, יו? יש שרוצחים בדם קר ויש שהורגים להגנה עצמית. גם כשירית בגייל לא הפכת לרוצח. אם כבר, זה רק הוציא ממך את האנושיות. גם אם שקעת לדיכאון או נפגע לך שיקול הדעת, הרי שזה תמיד קרה בעקבות אובדן של אדם קרוב. ג'יין היפה, קומבו החבר, אחיה הקטן של אנדראה. כל כך הרבה צער בכל כך מעט עונות. »» »»