כל הפוסטים בתגית צפייה מודרכת

דברים מוזרים בארץ עוץ

המסע המופלא של ילדי Stranger Things

הסרטונים של ילדי Stranger Things עם ג'ימי פאלון גרמו לי להתמוגג. גם כי נהייתי רכיכה מול ילדים וגם כי מבין כל הדמויות והשחקנים בסדרה באמת שהכי נהניתי לראות אותם על המסך.

זו לא היתה סדרה מושלמת אבל בהחלט כיפית לצפייה וזה לא מעט. כשסיימתי אותה ניגשתי לקרוא עליה ובכל הכתבות התייחסו לכמות המחוות הבולטת שבה, בעיקר לסרטים מהאייטיז. כשראיתי את מייק, לוקאס, דאסטין ואלבן שוב ביחד ובמנותק משאר הקאסט עלתה בי אסוציאציה למחווה נוספת שאולי היא רק בראשי אבל אנסה לפענח אותה כאן. היא גיקית, מלאה חורים אבל קצת חמודה – כמו הסדרה עצמה. »» »»

"חדר": סרט שמאחה את הלב

קשה לצפייה אבל אופטימי יותר משנדמה

הסרט "חדר" אינו קל לצפייה. אני לא יודע מה אתם יודעים על העלילה שלו אבל גם אם קראתם רק את השורה הראשונה בתקציר אתם יודעים שחוויה מהנה לא מצפה לכם שם. כאן המקום להמליץ ולהזהיר: במידה ולא קראתם על הסרט כלום ולא צפיתם בטריילר – אל תעשו את זה ואל תמשיכו לקרוא את הפוסט. כדי לקבל את החוויה המקסימלית (לדעתי) כדאי לבוא אליו דף חלק ככל שאפשר. מכאן והלאה הטקסט יהיה רצוף בספויילרים ולמעשה יהיה מעין ניתוח רפלקסיבי שמיועד אך ורק לחפירה בדיעבד. הגעתם עד לכאן ולא צפיתם עדיין? תפסיקו לקרוא ולכו לעשות זאת. אני אחכה כאן כשתחזרו. »» »»

יום כיף עם ניק קייב

סקירה של הסרט "20 אלף יום על פני האדמה" (2014)

אולי עבור מעריציו הכבדים זוהי עובדה מובנת מאליה, אבל בחיי שלא תיארתי לעצמי ששלוש דקות שלמות שבהן ניק קייב מדבר על מזג האוויר (ואולי רק דקה? ואולי עשר?) יכולות להיות כל כך מרתקות. אם יש דבר אחד שלמדתי מצפייה בסרט "20 אלף יום על פני האדמה", זה שכמעט כל דבר נישמע מעניין כשניק קייב מתאר אותו. שני שליש לתוך הסרט הבנתי שאם הוא היה נמשך עוד שלוש שעות נוספות, הייתי גומע אותן בהנאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא רציתי שסרט יסתיים.

את הסרט הדוקומנטרי יצרו ג'יין פולארד ואיאן פורסיית והוא מתעד לכאורה יום בחייו של הזמר האוסטרלי בברייטון, אנגליה, העיר שבה הוא מתגורר ויוצר בשנים האחרונות. אנו עוקבים אחריו מהרגע שבו הוא פוקח את העיניים ועד שהוא חוזר הביתה וצופה בטלוויזיה עם ילדיו. בדרך אנו מתלווים אליו לשתי פגישות מתוכננות, אחת עם פסיכולוג והשנייה בארכיון בו הוא עובר על תמונות ויומנים ישנים. במהלך היום הוא פוגש אנשים נוספים, נוהג, הוגה וכמובן מנגן. הסרט מתעד את העבודה על אלבומו האחרון "Push the Sky Away". »» »»

עשרת הסרטים הטובים ביותר של וויל פארל

מסטיב בוטאבי ועד רון בורגונדי

אני מחשיב את עצמי כמעריץ של וויל פארל כבר כמעט עשר שנים. ידעתי שאני מעוניין להקדיש לו פוסט בבלוג, וידעתי שהסרט החדש "חדשות בהפרעה" (אנקורמן 2), שמציג עכשיו בקולנוע, מספק לי הזדמנות טובה. במקום לכתוב ביקורת ספציפית על הסרט, החלטתי לייצר רשימה כללית יותר, ולדרג את עשרת הסרטים הטובים ביותר שלו. למצעד הזה שלוש מטרות:
1. להיזכר ולהזכיר את הרגעים הגדולים של אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם.
2. לחשוף צופים מזדמנים לסרטים נוספים ולהמליץ על הטובים מביניהם.
3. לריב עם מעריצי פארל אחרים שמסתייגים מבחירותיי (אם מדובר בכם, אתם מוזמנים לגלול במהירות ולגשת ישר לתגובות). »» »»

Breaking TED: כל ההרצאות

מתוך ערב מחווה לסדרה "שובר שורות"

 אם אתם חלק מהפלנטה הזו אז בטח שמעתם שהסתיימה לה סדרה העונה לשם "ברייקינג באד". לכבוד המאורע התרבותי החלטנו יונתן קוטנר, עמי פרידמן ואני לחגוג את אהבתנו לסדרה בערב מיוחד ולהוציא את קהילת המעריצים מהבית. ב-1.10 (יומיים אחרי שידור הפרק האחרון) ערכנו בלבונטין 7 ערב שנקרא Breaking TED. במשך שעה וחצי עלו לבמה חמישה מרצים ומרצה, כולם הגיעו בהתנדבות, וכל אחד ואחת מהם בחר נושא ייחודי לדבר עליו. עם סיום ההרצאות עלה שי נובלמן, בספונטניות, וביצע את השיר שסגר את הפרק האחרון, Baby Blue של באדפינגר. הערב המשיך עם תקלוט של יונתן קוטנר שניגן סט משירי הסדרה אבל את זה כבר לא צילמנו (בסוף הפוסט מצורף פודקאסט של שעה שערכו קוטנר ואלכס אליס במיוחד עבור קול הקמפוס).

אז עבור מי שלא היה, ומי שרוצה לשמוע שוב, מצורפת כאן כל ההרצאות לפי סדר הצגתן. תודה לנמרוד הלברטל שצילם, לג'וליאן פדר שערך, לאביב מארק על הסאונד, ולכל המשתתפים: רודי קיסלר, יואב גילור, נועה ליברמן פלשקס, אייל רוב, משה גורלי, דורון ויידה ושי נובלמן. »» »»

מכתב לג'סי פינקמן

לקראת הפרקים האחרונים של "שובר שורות"

יו ג'סי. ביץ'. אל תיתן לכתבות הפרומו ולפרסומות עם התמונות הגדולות והמפחידות של מיסטר ווייט להטעות אותך. מי שצריך לדעת יודע. הכוכב האמיתי של ברייקינג באד זה אתה. כולם מדברים כל הזמן על התהליך שהפך וולטר מאדם מהישוב לפושע מסוכן. אבל לא פחות ממנו, גם אתה עברת תהליך. כמעט הפוך, והרבה יותר מרגש. מפושע קטן וחסר זהירות שלא יודע הרבה על החיים הפכת לבן אדם. יותר בן אדם ממה שוולטר אי פעם היה. הרי הוא בסך הכל היה טיפוס פחדן שחשש להתעמת עם החיים. ברגע שנפרץ הסכר יצא גיהינום. לעומתו, אתה הסתכלת לגיהינום בעיניים ובחרת בחיים.

והדברים שראית. כבר כשג'יין מתה ידענו שמה שהיה לא יהיה. אהבת אותה. נכון, היא עשתה לך רע. גם אין ספק שהסמים שיחקו תפקיד לא קטן. אבל היא אהבה אותך. זה וולטר שלא יכול היה להתמודד עם זה. וכמה כאב לקחת על עצמך. כאב לנו לראות. אילו רק היית יודע… את הנטל הלא מוצדק שנשאת על כתפיך גם אנחנו נשאנו איתך. ומה עם גייל בטיקר? האקדח שכיוונת לפניו כוון גם אל פנינו. אבל איזו ברירה היתה לך, יו? יש שרוצחים בדם קר ויש שהורגים להגנה עצמית. גם כשירית בגייל לא הפכת לרוצח. אם כבר, זה רק הוציא ממך את האנושיות. גם אם שקעת לדיכאון או נפגע לך שיקול הדעת, הרי שזה תמיד קרה בעקבות אובדן של אדם קרוב. ג'יין היפה, קומבו החבר, אחיה הקטן של אנדראה. כל כך הרבה צער בכל כך מעט עונות. »» »»

All in the game: סגירות המעגל של "הסמויה"

קו העלילה הסמוי של העונה החמישית

אין סיבה אמיתית לכתוב דווקא היום על "הסמויה", חמש שנים אחרי שירדה מהאוויר. התזמון הוא אישי לגמרי. זו הסדרה האהובה עלי ובימים אלו של אבטלה מצאתי את עצמי עושה דבר שתכננתי הרבה זמן וראיתי אותה שוב מהתחלה. הרבה תובנות חדשות מתגלות בצפייה שנייה. כשמשתחררים מהצורך לעקוב אחרי העלילה מבלי לפספס אף פרט (זה לא קל), מגלים הרבה יופי ברקע. בבניית התסריט, בדמויות המשנה, בעדינות בה נארגות העלילות והעונות השונות זו בזו. אחרי לבטים רבים כיצד להתייחס לסדרה בצורה הכי עניינית, החלטתי למקד את הפוסט בעונה החמישית. נכון, זו לא העונה הכי טובה, אבל זו עונת הסיום. ביותר ממובן אחד. ובכלל, כמו שתכף תקראו, העונה והפוסט הם בעצם הומאז' לעונות הקודמות.

כבר בצפייה ראשונה שמתי לב (ובוודאי כל מי שצפה בסדרה) שדמויות עבר מעונות קודמות צצות להן להופעות אורח. בצפייה השנייה שמתי לב עד כמה הופעות האורח הללו הן שיטתיות. חלק מהדמויות נשזרות באופן חלק בעלילה, אחרות באופן מאולץ. ישנן כאלה שמופיעות ברקע, לפעמים מבלי שיזוהו אפילו בשמן. כל הופעת אורח היא סגירת מעגל לדמות או לתמה שהסדרה טיפלה בה. הפוסט הזה יציג סקירה מלאה של כל האירוחים (מוכן להתערב שלפחות אחד מהם פספסתם) יחד עם הפרשנויות שלי. הסקירה תהיה כרונולוגית (מהפרק הראשון לאחרון) כדי להתייחס בשוויון לדמויות ה"חשובות" יותר לצד "החשובות" פחות. התסריטאי ויוצר הסדרה דיוויד סיימון התייחס לכולן באותה מידה של אהבה, וגם אני. אה כן, ויש ספוילרים למכביר אז הקריאה מיועדת אך ורק למי שראה את כל הסדרה עד הפרק האחרון. מי שלא, למה אתם מחכים? »» »»

אבידות ומציאות

מחפשים את שוגרמן (2012)

אתחיל מהשורה התחתונה – "מחפשים את שוגרמן" הוא סרט נפלא. חוויה שעומדת בקו אחד עם גל היצירות הדוקומנטריות הבולטות של השנים האחרונות ("קאטפיש", "המתחזה"), כאלו שמביאות סיפור טוב-מכדי-להיות-אמיתי ושוזרות בו אלמנטים של דרמה ומתח מבלי לבחול באמצעים קולנועיים (שחזורים, אנימציה, עריכה מניפולטיבית). הסרט נותן הרבה כבוד למוזיקה של מושאו, הזמר האמריקאי סיקסטו רודריגז, שיריו נשזרים במהלכו ומקבלים במה שאינה מובנת מאליה בקולנוע, בצורת פאוזה מהעלילה שמאפשרת לנו באמת להקשיב להם, בדרך כלל על רקע צילומים יפהפיים.  אבל זהו לא "דוקו-מוזיקה" במובן הקלאסי. המוזיקאי והקריירה שלו אינם הכוכבים הראשיים בו. הם דמויות משנה שמשרתות את ה"סיפור". אם לא היה סיפור, לא היה סרט, ואם היה הוא לא היה יותר מ-Behind The Music של VH1, מה שכנראה לא היה מביא לו חשיפה נרחבת כל כך ואת פרס האוסקר. זו נקודת פתיחה חשובה להתייחסות לסרט – לא חייבים, ואולי עדיף שלא, להכיר את פועלו של רודריגז כדי ליהנות ממנו. »» »»

פוליטיקה חדשה

"מראה שחורה" S02E03

תארו לעצמכם מערכת בחירות מסורתית שפתאום מצטרף אליה כוכב טלוויזיה אהוב שהדבר היחיד שהוא מציע זה ביטול כל מה שמזוהה עם פוליטיקה. הצלחתו הטלוויזיונית והסנטימנט המרדני חודרים ללב הצעירים והוא הופך להפתעת הבחירות. לא, לא מדובר בתמונת מצב של המציאות הישראלית, אלא בתמצית הפרק האחרון בעונה השנייה של Black Mirror. סדרה שכשמה כן היא מתמחה בתיאור מצבי קיצון והצבת מראה שחורה מול המציאות הטכנולוגית והחברתית של ימינו. »» »»

פרדוקס השקרן

"סיפורו של שקרן" (2013)

אם יש דבר אחד שלמדתי בכמעט עשרים שנותיי כמעריץ מונטי פייתון, זה לא לצפות לחומרים חדשים ממונטי פייתון. בהתחלה היו אלו עבודות הסולו של החברים, שכמעט תמיד אכזבו, ואחר כך סדרת האנתולוגיה הדוקומנטרית שערכה להם הבי בי סי, שאמנם הייתה מחכימה ומרתקת, אבל גם כבדה וארוכה מאוד – כלומר הכי לא פייתון. למרות זאת היה משהו מאוד מסקרן בסיפור שמאחורי "סיפורו של שקרן". נמצאו קלטות אודיו שבהן גרהאם צ'פמן המנוח מספר את האוטוביוגרפיה שלו, בסגנון חצי מבודח חצי בדיוני, וההקלטות הללו התגלגלו לתוך סרט שלצד הויזואלי שלו תרמו 14 אולפני אנימציה שונים, כשבנוסף, כל חברי מונטי פייתון (למעט אריק איידל) תרמו את קולותיהם. נשמע מבטיח? בודאי. האם זה גם קיים? Its complicated. »» »»