כל הפוסטים בתגית פלייט אוף דה קונקורדס

ביקורו של הקונקורד השלישי

לקראת הגעתו של הקומיקאי טוד בארי לשתי הופעות בישראל

אחד הדברים הנהדרים שהסדרה "פלייט אוף דה קונקורדס" ידעה לעשות היה לשלב בתוכה קומיקאים אורחים. לכאורה מדובר היה במופע סולו של ברט מקנזי וג'מיין קלמנט (וריס דארבי כמובן שגנב את ההצגה כמנהלם הכושל) אבל בפועל כל פרק היה הרפתקה מטורפת (לא במובן המוגזם של מילת תיאור שאיבדה ממשמעותה, באמת מטורפת) הרבה בזכות הדמויות שהקיפו אותם. דור שלם של קומיקאים צעירים שהיום מאכלס את השורה הראשונה בארצות הברית קיבל במה בסדרה: קריסטין וויג, ששיחקה את ברהברה (לא ברברה), חובבת הכלבים ושוברת הלבבות שעושה כיום חיל בקולנוע; עזיז אנסרי, מוכר הפירות הקסנופובי שהפך לכוכב ב"מחלקת גנים ונוף"; יוג'ין מירמן, בעל הבית התימהוני שפורח היום בקולו של ג'ין ב"בובס בורגרס"; וויל פורטה, ה"שחקן הסמי-מקצועי", שכיכב בתפקיד דרמטי נהדר ב"נברסקה" והיום מוביל סדרה מומלצת משלו "האיש האחרון בכדור הארץ"; וכמובן קריסטין שאל, הלא היא מל, שמככבת גם ב"בובס בורגרס" וגם ב"האיש האחרון בכדור הארץ", ומתי כבר תקבל סדרה משלה?

ויש את גיבור הפוסט שלנו, טוד בארי, בו אנו נתקלים בפרק הסיום של העונה הראשונה בתור טוד, נגן הבונגו, שמצורף על ידי מוריי ללהקה ובמהלך עניינים מופרך בסופו של דבר מדיח ממנה את ברט וג'מיין (וכובש את העולם עם הלהיט Doggy Bounce, אבל לא ניכנס לזה). בארי נותן שם תפקיד ענק דווקא בזכות המינימליזם שבו. הוא לא מדבר הרבה, לא אומר שום דבר מצחיק ורוב הזמן לא ממש ברור אם הוא אידיוט אמיתי (ובעצם אפשר להגיד את זה על רוב הדמויות בסדרה). דבר דומה אפשר לומר גם על דמותו של בארי בסדרה "לואי". שם הבלבול גדול יותר כי בארי, במיטב המסורת של הסדרה, משחק את עצמו לכאורה. »» »»

למה אני כל כך שונא את המבט האירוני למצלמה

ואיך הפך הז'אנר המוקומנטרי לטרנד הכי מאוס בטלוויזיה?

הטקסט הזה אמור היה להיות המלצה על סיטקום חדש שעלה לאחרונה, אבל כבר אחרי צפייה בפרק הרביעי הוא קיבל אופי אחר. אני עדיין שמח להמליץ על הסיטקום, או לכל הפחות לגלות אותו לקהל שיכול להתעניין בו; הוא מוצלח ברובו, יש בו בדיחות שעובדות ושחקן ראשי מצוין; אבל דבר קטן בו מונע ממני הנאה שלמה. דבר שולי לכאורה, אבל כזה שמופיע בכל פרק בתזמון מדויק וצפוי – המבט האירוני למצלמה.

אתם מכירים את המבט הזה מסדרות אחרות בז'אנר המוקומנטרי: מ"המשרד", דרך "מחלקת גנים ונוף" ועד "משיח" המקומית. דמות אחת, בדרך כלל זו עם הכי פחות מודעות עצמית, אומרת או עושה משהו מביך, ודמות אחרת, בדרך כלל הסטרייטית יותר, מישירה מבט נבוך למצלמה. מגניבה מבט חטוף לצופים לפני שהדמויות האחרות שמות לב. מבט חצי מבולבל חצי מתנצל. מבט כזה: »» »»