כל הפוסטים בתגית פודקאסט

לא אומרים יאק על מוזיקה

פודקאסט: ראיון עם סולן "יאק" מקס בלום בקול הקמפוס

זהו לא הביקור הראשון של מקס בלום בישראל. למעשה, כצאצא למשפחה לונדונית יהודית שחלקה עלה לישראל, תל אביב לא זרה לו. ובכל זאת הביקור הזה שונה. גם כי זו הזדמנות להראות לחברתו הבריטית את נופי ארצנו, וגם כי זו הזדמנות לעלות עם "יאק", להקתו חובקת העולם (מתופף אמריקאי ובסיסטית יפנית), להופעה הלילה (רביעי) בבארבי בתל אביב.

בזמן שסבו וסבתו בחרו לעשות עלייה, בלום יכול רק לברך על כך שאמו בחרה להישאר בלונדון. כמוזיקאי אין הרבה מדינות ותרבויות שמאפשרות למוזיקאים צעירים לפרוח (ישראל היא בודאי לא אחת כזאת). ונדמה שבסיפור של בלום, באופן ספציפי, הפריחה התרחשה באופן קליל למדי. להקתו הראשונה, "קג'ון דאנס פארטי" החלה לקבל תשומת לב כשהיה בן 15 בלבד, כאשר זכתה במעין תחרות להקות תיכוניסטים. משם הדרך לחוזה ולאלבום היתה מהירה (איפה עוד בעולם, מאז "שפיות זמנית" , להקת תיכוניסטים זוכה בתחרות כישרונות ומקבלת חוזה?). לאחר שהתפרקה, בלום וחברו להרכב דניאל בלומברג הקימו את "יאק", ונדמה שגם בסיבוב הזה הם פונקו על ידי הקהל והתקשורת. הם הוחתמו על ידי הלייבל האמריקאי "פאט פוסום", אלבום הבכורה שלהם זכה לביקורות טובות והם זכו לחמם את "דינזואור ג'וניור" ו"הפיקסיז". »» »»

WhoMadeWho רוצים שניקח אותם ברצינות

אז ערכנו להם ספיישל של שלוש שעות לכבוד האלבום החדש

ישנן להקות שיש להן יותר מזל מאשר אחרות. WhoMadeWho היא אחת כזו. בשל היותה להקה עדיין שולית יחסית ארשה לעצמי לחזור על שתי אנקדוטות, שאמנם נהפכו לקצת שחוקות בהקשר שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהיותן מכוננות בהתפתחות הלהקה. הראשונה היא הקאבר שביצע ג'וש הומי, סולן Queens of the Stone Age, לשירם Space For Rent מהאלבום הראשון. אמנם מדובר בקאבר שביצע בהופעות (אפשר למצוא ביוטיוב באיכות ירודה), אבל כזה שהספיק לעשות כנפיים ולהדביק על הלהקה חותמת איכות שרק דמות מוערכת ואהובה כמו הומי יכול לתת.

הסיפור השני התרחש בערך אותה שנה (2007) בפסטיבל בניקסים בספרד. הקלקסונס היו אמורים לעלות למופע הראשי של הערב, אך המטוס שלהם התעכב. WhoMadeWho נקראו להחליפם, למרות שהיו אנונימיים יחסית ורחוקים מאוד מלהיות להקת "הדליין". בהתחלה נשמעו קריאות בוז מהקהל שלא קיבל את מה שהובטח לו. עד סוף ההופעה כל הקהל היה באוויר. אם לא שמעתם על הטריו הדני עד כה, שתי האנקדוטות האלו יספקו את הרקע המתאים: להקת הופעות אדירה על הספקטרום המוזיקלי שבין ג'וש הומי לקלקסונס. »» »»

החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם. »» »»

Breaking TED: כל ההרצאות

מתוך ערב מחווה לסדרה "שובר שורות"

 אם אתם חלק מהפלנטה הזו אז בטח שמעתם שהסתיימה לה סדרה העונה לשם "ברייקינג באד". לכבוד המאורע התרבותי החלטנו יונתן קוטנר, עמי פרידמן ואני לחגוג את אהבתנו לסדרה בערב מיוחד ולהוציא את קהילת המעריצים מהבית. ב-1.10 (יומיים אחרי שידור הפרק האחרון) ערכנו בלבונטין 7 ערב שנקרא Breaking TED. במשך שעה וחצי עלו לבמה חמישה מרצים ומרצה, כולם הגיעו בהתנדבות, וכל אחד ואחת מהם בחר נושא ייחודי לדבר עליו. עם סיום ההרצאות עלה שי נובלמן, בספונטניות, וביצע את השיר שסגר את הפרק האחרון, Baby Blue של באדפינגר. הערב המשיך עם תקלוט של יונתן קוטנר שניגן סט משירי הסדרה אבל את זה כבר לא צילמנו (בסוף הפוסט מצורף פודקאסט של שעה שערכו קוטנר ואלכס אליס במיוחד עבור קול הקמפוס).

אז עבור מי שלא היה, ומי שרוצה לשמוע שוב, מצורפת כאן כל ההרצאות לפי סדר הצגתן. תודה לנמרוד הלברטל שצילם, לג'וליאן פדר שערך, לאביב מארק על הסאונד, ולכל המשתתפים: רודי קיסלר, יואב גילור, נועה ליברמן פלשקס, אייל רוב, משה גורלי, דורון ויידה ושי נובלמן. »» »»

סיפורים לשעת לילה מאוחרת

Goldfrapp - Tales Of Us: ביקורת + פודקאסט

אחד האלמנטים החינניים בקריירה של גולדפראפ זה פיצול האישיות המוזיקלי. אפשר לקטלג את היצירה שלהם על שני צירים: הפופי-פולקי והאלקטרוני-אקוסטי. אל השיא האלקטרו-פופי שלהם הם הגיעו ב-2005 עם אלבומם השלישי והמצליח, Supernature. השיא האקוסטי-פולקי שלהם יצא ממש עכשיו והוא נקרא Tales of Us. השוואה בין שני האלבומים יכולה להיות מבלבלת. נשמע כאילו הם שייכים לשני הרכבים שונים. אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי מחבקים את ההבדלים האלו ומה שחשוב זה שהם נשארים נאמנים לעצמם. "תמיד היו לנו שני עולמות שהתקיימו במקביל: הסאונד הפסטורלי, תזמורתי מצד אחד והסאונד הקשוח והסינתטי יותר מצד שני", אמרה אליסון בראיון לאחרונה. "אני אוהבת את שניהם". »» »»

אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג

לקראת מצעד האלבומים הישראלי של קול הקמפוס

יש אנשים, בעיקר מוזיקאים, ששונאים מצעדי מוזיקה ולא מבינים איך אפשר לדרג או להכתיר אמנות. אני לא אחד מהם. כבר כשהייתי ילד קטן, המצעדים של רשת ג' ו-MTV היו עבורי עוגנים של אושר שבועי (לא בטוח שאני מוכן לחשוף עד כמה עמוקה היתה רמת האובססיביות שלי סביבם). גם כאדם בוגר אני מוצא בהם הנאה, וכשדרן ועורך יצא לי גם להפיק כמה. השנה זה יקרה שוב, ב-1 בספטמבר בקול הקמפוס, כשאעביר את משדר סיכום השנה הישראלי יחד עם סער גמזו ובן שלו. מתוך כל האלבומים שיצאו השנה בחרנו 50 אלבומים בולטים, מתוכם כל אחד יכול לבחור חמישה. כמובן שניצלתי את זכותי הדמוקרטית ובחרתי גם אני. במהלך דמוקרטי קצת פחות אשתמש באמצעי התקשורת שבבעלותי (הבלוג הזה) כדי לשכנע גם אתכם להצביע לאלבומים האהובים עלי (הי, לשלדון זה עבד). בהתחלה חשבתי לכתוב פוסט ארוך יותר שכולל את כל האלבומים שאהבתי השנה, אבל בסוף החלטתי להתמקד בחמישה. אם במהלך ההצבעה נאלצתי להתפשר ולבצע בחירות הרות גורל, יהיה זה רק הוגן אם גם אצדיק ואפרט אותן. אז הנה לפניכם, חמשת אלבומי השנה שלי לשנת תשע"ג (בסדר אקראי): »» »»

ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח. »» »»

גלי גלים: טליה אליאב בסשן חי באולפן

טליה אליאב ושי לוינשטיין מבצעים שירים מהאלבום החדש 6:28

האלבום 6:28 הוא אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר שיצאו השנה. לא אפרט יותר מדי מה אני חושב עליו מסיבה פשוטה שבשבוע הבא אעלה פוסט "סיכום שנה" ואתן לו כבוד לצד עוד ארבעה אלבומים שאהבתי במיוחד והצבעתי להם במצעד סיכום השנה של קול הקמפוס. בערב חמישי הגיעה אליאב יחד עם בן זוגה ושותפה המוזיקלי שי לוינשטיין לאולפני הרדיו לסשן חי וראיון. בהתחלה חשבתי לתמלל חלקים ממנו לבלוג, אבל האמת היא שמה שהיה שם היה יותר "שיחה" מ"ראיון", ואני אומר את זה במובן הכי חיובי של המילה. שעה מהנה וקומוניקטיבית שחלפה, לפחות למי שישב באולפן, מהר מדי.

בהכנה של הפוסט התלבטתי איזה שיר לחתוך ולתת להאזנה מוקדמת, כטעימה למי שיבחר לא להאזין לפודקאסט המלא. בתחילת האלבום ישנו רצף של ארבעה שירים מופלאים: "גלי גלים", "יפו", "6:28" ו"שיר ילדות". בכל האזנה שיר אחר בלט בתודעה שלי כמאסטרפיס של האלבום. במהלך הסשן, דווקא בגרסה "הערומה" שלו, לבד עם פסנתר, גיליתי את השיר "רחובות". אחרי השידור, מנהל האולפנים של הרדיו ומי שצילם את הסשן (בקרוב הוידאו), נמרוד הלברטל, אמר לה שסגנון ההלחנה שלה מזכיר לו את מתי כספי. לדעתי מדובר במחמאה אדירה. כשהאזנתי לפודקאסט שוב, בשיר הזה נפל לי האסימון שהוא צודק. דווקא באלבום שההפקה האלקטרונית שבו כל כך בולטת לטובה, כיף לגלות שמתחתיה מסתתרים גם שירים נפלאים. »» »»

זמן קסם: רותם אור בסשן חי באולפן

אירוח מלא עם הלהקה באולפני קול הקמפוס + ראיון + שיר חדש מהאלבום שבדרך

אלבום הבכורה של רותם אור היה אחת ההפתעות הנעימות של השנה שעברה. אמנם השם שלה מוכר לא מעט שנים בסצנה, אבל חובת ההוכחה נפלה על האלבום המצופה, והיא עמדה בה בכבוד. בתור אחד שזמרות עם קול נוגה כמו ביורק, האנה האקלברג ו-Soley, שמלוות את עצמן בהפקות אינדי-אלקטרוניקה עדינות, הן חלק מהתפריט המוזיקלי שלו, אור פרטה על כל הנימים הנכונים. זו אולי מחמאה קלישאתית לומר על אלבום ישראלי שהוא נשמע חו"ל, אבל לפעמים אין ברירה. האלבום Hard Magic נשמע כל כך מנותק מהמציאות היומיומית (ואני אומר זאת לחיוב) שנקודות ההשוואה הטבעיות שלו לא קיימות במרחב המקומי אלא יותר באזור הזמרות שהוזכרו למעלה.

מעבר לאלבום המצוין, אלמנט נוסף שניתן להגדיר כהפתעה זה ההעמדה שלו בהופעה חיה. האלבום הוקלט והופק כולו על ידי אור בעצמה, בעיקר בעבודת מחשב ביתית. כשעלתה לבמה לא התפשרה ויחד עם הרכב נגנים מצוין שכולל את דן קרפמן, רן יעקובוביץ' ודן בר יעקב עיבדה מחדש את שירי האלבום. התוצאה: רבדים חדשים לשירים, כשחלקם קיבלו אופי שונה לגמרי על הבמה. »» »»

אידיוטים מועילים

The Electric Soft Parade - IDIOTS + מיני ספיישל בתכנית מיקס בוטנים #8

אני מאוד מחבב את The Electric Soft Parade. בכוונה השתמשתי בפועל החלבי "מחבב". זו לא להקה "מעולה" או "אחת בדורה", היא לא "שינתה את חיי" ואלבום חדש שלה זו לא "בשורה מוזיקלית חשובה". אבל דווקא בגלל זה, בגלל האופי הלכאורה צנוע שלה והלוזריות המסוימת שמאפיינת את הקריירה שלה, אני מוצא בה אנדרדוגיות חיננית שקשה שלא לחבב. וכמובן, הם יודעים לכתוב שירים. »» »»