כל הפוסטים בתגית מחשבות

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לצאת?

כוורת בפארק: בעד ונגד

יום רביעי, שעה 23:00. ארבע שעות אחרי פתיחת הקופות למופע הרביעי של כוורת בפארק הירקון. ניסיון העבר הראה שיש סיכוי גבוה שעד שאסיים לכתוב את הפוסט לא יישארו כרטיסים. ובכל זאת משהו עוצר אותי מלעשות את פעולת הרכישה הפשוטה. השאלה האם ללכת להופעה הופכת למורכבת, הימנעות ממנה הופכת למופגנת. מי יודע, אולי "תרפיית כתיבה" תעזור.

זה האיחוד הרביעי ללהקה והשני שיוצא לי לסרב לו כאדם בוגר. למה בעצם? כוורת היתה אחת הלהקות הראשונות שאהבתי באופן עצמאי (כלומר אחרי שההורים שלי גילו לי אותם). יחד עם הביטלס ועוד כל מני שטויות שאספתי מהMTV בתחילת הניינטיז, יש להם חלק גדול בעיצוב עולמי המוזיקלי. עולם שגרם לי להתגאות במוזיקה כתחביב שעם השנים תפס מקום משמעותי יותר בחיי. וזה לא במקרה. העולם שהם הציעו היה צבעוני, מקורי, אינטליגנטי, מורכב, ובעיקר מאוד מאוד מבדר. מילא אם זו היתה אפיזודת ילדות חולפת, אבל לאורך השנים גיליתי שמדובר ב"מתנה שממשיכה לתת". כך הרגשתי כשגיליתי בגיל 18 את מוטיבי הפרוג-רוק של "הבלדה על ארי ודרצ'י", או כשהבנתי בגיל עשרים ומשהו את המשמעות של "ילד מזדקן". מעניין שגם עם גוף יצירה דל יחסית עדיין האסימונים על שירים מסוימים נופלים מאוחר. התגלית האחרונה שלי, מהשנה האחרונה, היא יצירת המופת הצנועה "לא ידענו מה לעשות" ("ארצות ומדינות תלויות בכוכבים, ואנחנו כמו צב על גבו תלויים על קולבים"). אפילו שיר בסיסי כמו "שיר המכולת" נשמע רענן לגמרי כשמתגברים על הנונסנס במילים ומקשיבים רק לעיבוד העשיר. »» »»

עוד מעט נהפוך לג'ינגל

למה לא אקשיב השנה למשדר "עוד מעט נהפוך לשיר"

1. כבר שנים שאני חש אי נוחות אל מול הפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". השנה החלטתי לנסות ולפענח למה. לכאורה מדובר במפעל הנצחה מכובד ולא שגרתי לחללי מלחמות ישראל. כזה שמאפשר להציג אותם באור פחות לוחמני ויותר הומאני. בנוסף הוא מעשיר את התרבות, ומאפשר לזמרים לזכות בחשיפה נאה תוך שהם מתנדבים למען מטרה טובה. על פני השטח הכל נראה טוב ויפה, אלו המנגנונים שמתחת לפני השטח שמעוררים אצלי תרעומת.

הפרויקט צורם כי הוא מאלץ את כל הגורמים המעורבים (כותב, מבצע, מאזין) להשתתף במעגל לא נוח של אירוניה מרירה. ארז שטרק כתב למגירה את המילים "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר". כשהוא נהרג בהתרסקות מסוק, השיר שכתב נטען בסאבטקסט ציני שגרם לו לנצוץ מעל ערמת שירים, רובם ככל הנראה בינוניים, שחיילים מין השורה בדרך כלל כותבים. כשחברי כנסיית השכל הלחינו וביצעו את השיר – גם אם היו בליבם רק כוונות טובות – צירוף המקרים האירוני והאכזרי הזה לא נעלם מעיניהם והם ידעו שהוא לא יעלם מעיניו של הקהל הרחב. זה מצידו אכן קלט את המסר והפך את השיר ללהיט שחצה את גבולות יום הזיכרון עד שהגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים של אותה שנה. »» »»