כל הפוסטים בתגית מוזיקה ישראלית

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג

לקראת מצעד האלבומים הישראלי של קול הקמפוס

יש אנשים, בעיקר מוזיקאים, ששונאים מצעדי מוזיקה ולא מבינים איך אפשר לדרג או להכתיר אמנות. אני לא אחד מהם. כבר כשהייתי ילד קטן, המצעדים של רשת ג' ו-MTV היו עבורי עוגנים של אושר שבועי (לא בטוח שאני מוכן לחשוף עד כמה עמוקה היתה רמת האובססיביות שלי סביבם). גם כאדם בוגר אני מוצא בהם הנאה, וכשדרן ועורך יצא לי גם להפיק כמה. השנה זה יקרה שוב, ב-1 בספטמבר בקול הקמפוס, כשאעביר את משדר סיכום השנה הישראלי יחד עם סער גמזו ובן שלו. מתוך כל האלבומים שיצאו השנה בחרנו 50 אלבומים בולטים, מתוכם כל אחד יכול לבחור חמישה. כמובן שניצלתי את זכותי הדמוקרטית ובחרתי גם אני. במהלך דמוקרטי קצת פחות אשתמש באמצעי התקשורת שבבעלותי (הבלוג הזה) כדי לשכנע גם אתכם להצביע לאלבומים האהובים עלי (הי, לשלדון זה עבד). בהתחלה חשבתי לכתוב פוסט ארוך יותר שכולל את כל האלבומים שאהבתי השנה, אבל בסוף החלטתי להתמקד בחמישה. אם במהלך ההצבעה נאלצתי להתפשר ולבצע בחירות הרות גורל, יהיה זה רק הוגן אם גם אצדיק ואפרט אותן. אז הנה לפניכם, חמשת אלבומי השנה שלי לשנת תשע"ג (בסדר אקראי): »» »»

להיות מנהלי הלייבל של האמנים האהובים עלינו

השנה החולפת תיזכר כזאת שפרצה את סכר מימון-ההמון. מי מרוויח? ומה צריך לדעת?

"למה שאני אלך למידל-מן כשאני יכול להגיע אל הקהל שלי בצורה ישירה, ובאותה הזדמנות לחזק את הקשר שלי איתו? הקהל רק ירוויח מזה וגם אני רק ארוויח מזה". את השאלה הזו מחזיר יהוא ירון בתגובה לשאלה מדוע בחר לממן את אלבומו השני, "אמן השכנוע העצמי", באמצעות אתר מימון-המון (קראודפנדינג). "הייתי צריכה סכום כסף אחרון בשביל אלבום שעבדתי עליו שנים, ונורא מצא חן בעיני הרעיון הזה", מספרת אליוט (שרון בן עזר) שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, "5772", באותה שיטה. "הקהל קנה מוצרים שלי, פשוט מכרתי לו אותם לפני שהאלבום יצא. בעצם פתחתי חנות וככה מימנתי את יחסי הציבור וההוצאה שלו".

יהוא ירון ואליוט לא לבד. מה שהתחיל כתופעה אזוטרית יחסית בשוק המוזיקה, צמח השנה באופן משמעותי כאשר עוד ועוד אמנים השתמשו בפלטפורמה על מנת לממן את אלבומיהם. בין המועמדים למצעד השנתי של קול הקמפוס תמצאו לצד אלבומיהם של ירון ואליוט גם את אבי עדאקי ולוס כפרוס שמומנו באותה צורה, דרך האתר הישראלי "הדסטארט". כיום באתר אפשר למצוא שמות כמו עלמה זהר, שי להב ונגה שלו שברגעים אלו ממש מבקשים את תמיכתכם. הפרויקט המדובר של יענקלה רוטבליט ותומר יוסף, "החצר האחורית", כבר הושלם ויש להניח שהתוצאה כבר תיקח חלק משמעותי בסיכומי השנה הבאה. "הבילויים", שהוציאו השנה את אלבומם השלישי "הורה הסלמה", אמנם פעלו בפלטפורמה עצמאית, אך עיקרון המימון היה דומה: הקהל שילם על האלבום לפני שהוא יצא. בחלק מהאלבומים אפילו לפני שהוקלט. »» »»

ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח. »» »»

גלי גלים: טליה אליאב בסשן חי באולפן

טליה אליאב ושי לוינשטיין מבצעים שירים מהאלבום החדש 6:28

האלבום 6:28 הוא אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר שיצאו השנה. לא אפרט יותר מדי מה אני חושב עליו מסיבה פשוטה שבשבוע הבא אעלה פוסט "סיכום שנה" ואתן לו כבוד לצד עוד ארבעה אלבומים שאהבתי במיוחד והצבעתי להם במצעד סיכום השנה של קול הקמפוס. בערב חמישי הגיעה אליאב יחד עם בן זוגה ושותפה המוזיקלי שי לוינשטיין לאולפני הרדיו לסשן חי וראיון. בהתחלה חשבתי לתמלל חלקים ממנו לבלוג, אבל האמת היא שמה שהיה שם היה יותר "שיחה" מ"ראיון", ואני אומר את זה במובן הכי חיובי של המילה. שעה מהנה וקומוניקטיבית שחלפה, לפחות למי שישב באולפן, מהר מדי.

בהכנה של הפוסט התלבטתי איזה שיר לחתוך ולתת להאזנה מוקדמת, כטעימה למי שיבחר לא להאזין לפודקאסט המלא. בתחילת האלבום ישנו רצף של ארבעה שירים מופלאים: "גלי גלים", "יפו", "6:28" ו"שיר ילדות". בכל האזנה שיר אחר בלט בתודעה שלי כמאסטרפיס של האלבום. במהלך הסשן, דווקא בגרסה "הערומה" שלו, לבד עם פסנתר, גיליתי את השיר "רחובות". אחרי השידור, מנהל האולפנים של הרדיו ומי שצילם את הסשן (בקרוב הוידאו), נמרוד הלברטל, אמר לה שסגנון ההלחנה שלה מזכיר לו את מתי כספי. לדעתי מדובר במחמאה אדירה. כשהאזנתי לפודקאסט שוב, בשיר הזה נפל לי האסימון שהוא צודק. דווקא באלבום שההפקה האלקטרונית שבו כל כך בולטת לטובה, כיף לגלות שמתחתיה מסתתרים גם שירים נפלאים. »» »»

זמן קסם: רותם אור בסשן חי באולפן

אירוח מלא עם הלהקה באולפני קול הקמפוס + ראיון + שיר חדש מהאלבום שבדרך

אלבום הבכורה של רותם אור היה אחת ההפתעות הנעימות של השנה שעברה. אמנם השם שלה מוכר לא מעט שנים בסצנה, אבל חובת ההוכחה נפלה על האלבום המצופה, והיא עמדה בה בכבוד. בתור אחד שזמרות עם קול נוגה כמו ביורק, האנה האקלברג ו-Soley, שמלוות את עצמן בהפקות אינדי-אלקטרוניקה עדינות, הן חלק מהתפריט המוזיקלי שלו, אור פרטה על כל הנימים הנכונים. זו אולי מחמאה קלישאתית לומר על אלבום ישראלי שהוא נשמע חו"ל, אבל לפעמים אין ברירה. האלבום Hard Magic נשמע כל כך מנותק מהמציאות היומיומית (ואני אומר זאת לחיוב) שנקודות ההשוואה הטבעיות שלו לא קיימות במרחב המקומי אלא יותר באזור הזמרות שהוזכרו למעלה.

מעבר לאלבום המצוין, אלמנט נוסף שניתן להגדיר כהפתעה זה ההעמדה שלו בהופעה חיה. האלבום הוקלט והופק כולו על ידי אור בעצמה, בעיקר בעבודת מחשב ביתית. כשעלתה לבמה לא התפשרה ויחד עם הרכב נגנים מצוין שכולל את דן קרפמן, רן יעקובוביץ' ודן בר יעקב עיבדה מחדש את שירי האלבום. התוצאה: רבדים חדשים לשירים, כשחלקם קיבלו אופי שונה לגמרי על הבמה. »» »»

הצצה אל עולמם הפנימי של הפליינג בייבי

ראיון + סשן חי + שיר להשמעה

"מבחינתי זה היה אלבום שהמון זמן רציתי לעשות ולשים בצד", מספר גבע אלון בראיון רדיופוני לקול הקמפוס על הנסיבות שהביאו אותו להקליט את אלבום הבכורה שלו "Days Of Hunger" מ-2006. "הפליינג בייבי היו לגמרי הדבר העיקרי שלי והאמנתי בזה מאוד. אבל זה התחיל לעשות רוח, אנשים קנו את הדיסקים, פתאום היה צריך להדפיס עוד דיסקים ונהיה דיבור. אחרי המון שנים שנאבקתי להיחשף במדיה עם הפליינג בייבי פתאום קיבלתי את הפרגון הזה, אז אמרתי שאני חייב לזרום עם זה". במילים האלו מתאר אלון את התפנית שלקחה הקריירה שלו, מסולן להקת שוליים לאמן סולו מצליח שאף פרץ בהמשך אל הרדיו והמיינסטרים. למרות שכבודה של קריירת הסולו שלו במקומה מונח, קשה שלא לחשוב על ההחמצה שמלווה את סיפור הפליינג בייבי. במיוחד כשמאזינים שוב לשני האלבומים שלה,"Inner World" ו-"Pain To Give", שנשמעים רעננים גם היום כמעט עשור אחרי שהוקלטו.

אחרי כחמש שנים ללא פעילות משותפת חוזרים גבע אלון, גדי אלטמן ואיסר טננבאום לשתי הופעות איחוד בבארבי תל אביב (5-6.7), ומוציאים גרסה מחודשת של אלבומם הראשון "Inner World" שכוללת גם קטעים שלא יצאו מעולם. לקראת ההופעות הגיעו השלושה לקול הקמפוס לראיון ולסשן חי אותם תוכלו לשמוע במלואם אם תגללו אל סוף הפוסט. »» »»

למרות הכל, היה ממש נחמד

כוורת בבריכת הסולטן (19/06/2013)

לפני חודשיים העלתי פוסט אמביוולנטי לגבי הקאמבק של כוורת. כמה שבועות אחר כך הציעו לי ללכת ולסקר מטעם העכבר וחשבתי שזו תהיה הזדמנות לאמת או לשלול את ההתנגדויות שלי ואולי אפילו להגיע לתובנות חדשות. זה מה שיצא (ותודה לנועה מגר שנסעה איתי על התמונות הנהדרות):

בשונה מחבריו ללהקה, יצחק קלפטר התחיל את הקאמבק שלו מוקדם יותר השנה, ובנסיבות מעט מוזרות. אחרי שנתיים בהן שמו עלה לכותרות בעיקר בהקשרים בריאותיים, זכינו לראות אותו מפציע בדרמה הדוקומנטרית "איכילוב" של יס, בתור פציינט זקן, חביב ומעט היפוכונדר. שום דבר בהופעתו הקצרה והאנושית לא רמז על המשקל והחשיבות שיש לתרומתו לתרבות הישראלית. הסדרה אפילו לא טרחה להסביר לנו מי הוא. מי שבכל זאת זיהה זכה לקבל רובד נוסף ונוגע ללב, אבל קלפטר הפציינט שימש שם רק ניצב. התמונה העצובה ההיא זכתה לקונטרה אופטימית אמש במופע הקאמבק הראשון של כוורת, כאשר אותו קלפטר, עם אותה מגבעת מזוהה מהסדרה, ניגן סולו גיטרה ב"תמנון האיטר" וזכה בפעם הראשונה ולא האחרונה ל-standing ovation מששת אלפים מעריצים נרגשים. »» »»

צעד קטן של אביב גדג', צעד גדול למוזיקה הישראלית

"ילדים של מהגרים" (2013) + פודקאסט המוקדש כולו לגדג' ואלג'יר

היות והתחייבתי בעמוד האודות של הבלוג "לכתוב על מוזיקה מזווית אישית", אני מוכרח לפתוח את הפוסט על האלבום החדש של אביב גדג' בסוג של וידוי, גם אם הוא לא יוציא אותי כל כך טוב. ב-2003, כשעוד הייתי חייל, קיבלתי מבועז כהן, שכן, חבר של המשפחה וכמובן עיתונאי ושדרן ב-88, עותק דמו של "מנועים קדימה", אלבום חדש של להקה שמעולם לא שמעתי את שמה עד אותו רגע בשם אלג'יר. למרות שהעותק לווה בסופרלטיבים בסגנון "אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות" (או אולי זה היה "בכל הזמנים?", אני לא זוכר), התייחסתי אליו די באדישות. למה? אולי כי לא ציפיתי ליותר מדי מרוק ישראלי באותה תקופה, אולי כי האוזן שלי היתה מכוילת למוזיקת אינדי קלילה יותר מתקופת הזוהר של תחילת העשור הקודם, ואולי פשוט לא הייתי בשל "להוביל דעת קהל" ולעמוד לפני העדר. בסופו של דבר, כשהאלבום "התפוצץ" בערך שנה אחרי, אכלתי את הכובע והפכתי לאחת הכבשים באותו עדר ששטף את הבארבי בהופעות הלהקה. »» »»

השדים של שי נובלמן

ראיון והשמעת בכורה לקאבר לסופר פרי אנימלס. בעברית

את המוזיקה של שי נובלמן אני מכיר ומוקיר עוד מ-1999, אבל את נובלמן עצמו פגשתי לראשונה עשר שנים אחר כך במסיבת סופר פרי אנימלס (להלן הפריז). הרעיון המקורי עלה ב-2007. הפריז הוציאו את אלבומם Hey Venus!, ועמית קלישר ואני רצינו להרים מסיבה שננגן בה רק שירים שלהם מכל התקופות. הרציונל היה פשוט – אם אנחנו נהנה מערב כזה בטוח יש עוד עשרה אנשים בארץ שייהנו איתנו. את המסיבה קיימנו בריף רף ז"ל ואכן הגיעו עשרה אנשים. כמיטב המיתוסים, כמעט כל אחד מהאנשים שפגשתי שם לראשונה נשזר בחיי בדרך זו או אחרת.

ב-2009 הפריז הוציאו את Dark Days/Light Years וגם הפעם לא עמדנו בפיתוי. להפקה הצטרף יונתן קוטנר (שנשזר במסיבה הקודמת) ובהשראתו החלטנו להשקיע ולצרף לתקלוט גם הופעות אקוסטיות. המסיבה התקיימה בלבונטין 7 ואירחנו בה את ניצן חורש (אלקטרה), חיים כהן (Bitter Jews) ושי נובלמן. האחרון עלה לארבעה שירים: Sidewalk Surfer Girl, Ohio Heat, השיר Fix Idris אותו ביצע בוולשית בדואט עם בילי לוי (אשתו וסולנית Billy and the Firm) ו"שדים", גרסה עברית ל-Demons מאלבומם השני Radiator, ואחד השירים האהובים של הלהקה.

ארבע שנים עברו מאז, בתחילת יוני יוציא נובלמן את אלבומו השלישי והראשון בעברית, "יומי הוא חלום", ומה אתם יודעים, הביצוע העברי ל"שדים" הוקלט ונכנס לתוכו. אתם יכולים לשמוע אותו ממש כאן בהשמעת בכורה בלעדית וטראנס-גלקטית: »» »»