כל הפוסטים בתגית כוורת

למרות הכל, היה ממש נחמד

כוורת בבריכת הסולטן (19/06/2013)

לפני חודשיים העלתי פוסט אמביוולנטי לגבי הקאמבק של כוורת. כמה שבועות אחר כך הציעו לי ללכת ולסקר מטעם העכבר וחשבתי שזו תהיה הזדמנות לאמת או לשלול את ההתנגדויות שלי ואולי אפילו להגיע לתובנות חדשות. זה מה שיצא (ותודה לנועה מגר שנסעה איתי על התמונות הנהדרות):

בשונה מחבריו ללהקה, יצחק קלפטר התחיל את הקאמבק שלו מוקדם יותר השנה, ובנסיבות מעט מוזרות. אחרי שנתיים בהן שמו עלה לכותרות בעיקר בהקשרים בריאותיים, זכינו לראות אותו מפציע בדרמה הדוקומנטרית "איכילוב" של יס, בתור פציינט זקן, חביב ומעט היפוכונדר. שום דבר בהופעתו הקצרה והאנושית לא רמז על המשקל והחשיבות שיש לתרומתו לתרבות הישראלית. הסדרה אפילו לא טרחה להסביר לנו מי הוא. מי שבכל זאת זיהה זכה לקבל רובד נוסף ונוגע ללב, אבל קלפטר הפציינט שימש שם רק ניצב. התמונה העצובה ההיא זכתה לקונטרה אופטימית אמש במופע הקאמבק הראשון של כוורת, כאשר אותו קלפטר, עם אותה מגבעת מזוהה מהסדרה, ניגן סולו גיטרה ב"תמנון האיטר" וזכה בפעם הראשונה ולא האחרונה ל-standing ovation מששת אלפים מעריצים נרגשים. »» »»

לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לצאת?

כוורת בפארק: בעד ונגד

יום רביעי, שעה 23:00. ארבע שעות אחרי פתיחת הקופות למופע הרביעי של כוורת בפארק הירקון. ניסיון העבר הראה שיש סיכוי גבוה שעד שאסיים לכתוב את הפוסט לא יישארו כרטיסים. ובכל זאת משהו עוצר אותי מלעשות את פעולת הרכישה הפשוטה. השאלה האם ללכת להופעה הופכת למורכבת, הימנעות ממנה הופכת למופגנת. מי יודע, אולי "תרפיית כתיבה" תעזור.

זה האיחוד הרביעי ללהקה והשני שיוצא לי לסרב לו כאדם בוגר. למה בעצם? כוורת היתה אחת הלהקות הראשונות שאהבתי באופן עצמאי (כלומר אחרי שההורים שלי גילו לי אותם). יחד עם הביטלס ועוד כל מני שטויות שאספתי מהMTV בתחילת הניינטיז, יש להם חלק גדול בעיצוב עולמי המוזיקלי. עולם שגרם לי להתגאות במוזיקה כתחביב שעם השנים תפס מקום משמעותי יותר בחיי. וזה לא במקרה. העולם שהם הציעו היה צבעוני, מקורי, אינטליגנטי, מורכב, ובעיקר מאוד מאוד מבדר. מילא אם זו היתה אפיזודת ילדות חולפת, אבל לאורך השנים גיליתי שמדובר ב"מתנה שממשיכה לתת". כך הרגשתי כשגיליתי בגיל 18 את מוטיבי הפרוג-רוק של "הבלדה על ארי ודרצ'י", או כשהבנתי בגיל עשרים ומשהו את המשמעות של "ילד מזדקן". מעניין שגם עם גוף יצירה דל יחסית עדיין האסימונים על שירים מסוימים נופלים מאוחר. התגלית האחרונה שלי, מהשנה האחרונה, היא יצירת המופת הצנועה "לא ידענו מה לעשות" ("ארצות ומדינות תלויות בכוכבים, ואנחנו כמו צב על גבו תלויים על קולבים"). אפילו שיר בסיסי כמו "שיר המכולת" נשמע רענן לגמרי כשמתגברים על הנונסנס במילים ומקשיבים רק לעיבוד העשיר. »» »»