כל הפוסטים בתגית יומני היקר

בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

"לתת את התקליט במחווה אישית לאלפי אנשים"

ראיון עם הבילויים (13.03.2007)

שלשום קיבלתי את האלבום החדש של הבילויים שנרכש בהזמנה מוקדמת (= לפני שהוקלט). בגלל שביקשתי שישלח לבית של אמא שלי עוד לא יצאת לי לשמוע אותו, ולכן ביקורת לא תהיה כאן. לפני חצי שנה, כשהודיעו על איחוד, כתבתי בעכבר העיר ז"ל שזה לא משנה איך הם חוזרים, העיקר שהם חוזרים. בהמשך, כשמופע הקאמבק הראשון שלהם כבר היה סולד אאוט, גם פירטתי בעכבר אונליין למה זה מגיע להם. אבל אין לי עניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולשלוח אתכם לאתרים אחרים. אני  מעוניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולהשאיר אתכם בבלוג.

לפני חודשיים התראיינו הבילויים ב-7 לילות והצהירו שזה הראיון האחרון שלהם. עבורי זו היתה הרמה להנחתה. עכשיו, כשראיונות איתם נחשבים ל"נדירים", ערך הראיון שערכתי איתם לפני שש שנים עלה, לא? בקריירה העיתונאית שלי ראיינתי יחסית מעט אמנים, לשמחתי נעם עינבר וימי ויסלר נמצאים ברשימה המצומצמת, ובמקום של כבוד. אם אני לא מחשיב את הראיון שערכתי עם יהודה אטלס בעיתון בית הספר של כתה ג', אפשר לומר שהם היו המרואיינים הראשונים שלי. »» »»

הקסם של אודין ואדם

לילה אחד בפריז (28/11/2004)

אף פעם לא עשיתי טיול של אחרי צבא. טיול ארוך בהודו או דרום אמריקה נראה בעיני לא אטרקטיבי בזמנו, והתחושה המטעה ההיא שיש לי את כל הזמן שבעולם מנעה ממני לתכנן תכניות לטווח ארוך. אבל היו שלושה צירופי מקרים באותו קיץ של 2004, אני לא זוכר בדיוק מה קדם למה, שכן השתלבו לכדי איזשהו "טיול" שקרם עור וגידים בתקופה שאין אלא לכנותה "אחרי צבא". הראשון היה הזמנה מדודים שלי לשבוע הפלגה ביוון על יאכטה פרטית ששכרו (עם בן דוד סקיפר, במעבר מאי לאי, זו הייתה אחת החוויות הקרובות ביותר למושג "חופש" שחוויתי). השני היה הצעה של עודד לעבוד איתו בעגלות באנגליה. הצעה שברוח הספונטניות שאפפה אותי באותה תקופה נראתה כמו אופציה הגיונית (עוד וריאציה על המושג "חופש"). והשלישי, ואת זה אני דווקא זוכר בבהירות, היה ערב שגרתי בפאב "החצר" בכפר אזר. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שחיי הפרברים של גני תקווה אפשרו לנו, ומקום מפגש שבועי לחבר'ה במוצאי שבת. אני זוכר שסיפרתי לקלישר שסופר פרי אנימלס, שכבר אז היתה אחת הלהקות האהובות עלינו, מקיימת מופע חגיגי שנקרא Lightnin Friday באולם המלכותי ה-Royal Festival Hall. אני זוכר את המילים האלמותיות שלו: "למה שלא תיסע?". ואני זוכר את עצמי עונה ברגע של צלילות נדירה: "תכלס, למה לא באמת?" חופש. »» »»