כל הפוסטים בתגית טיק תקשורת

טרור, דיכאון ודת' מטאל

מחשבות בעקבות הפיגוע בפריז

כשיש פיגועים או אסונות מעבר לים התקשורת בארץ תמיד מנסה למצוא את הזווית הישראלית או לכל הפחות היהודית. יש היגיון מאחורי זה. קל לנו יותר להבין ולהתחבר לטרגדיות אנושיות כשאנו חשים הזדהות עם הקורבנות. הפיגוע במועדון הבטקלן בפריז במהלך המופע של Eagles of Death Metal פעל עלי בצורה דומה, רק שהפעם אלו לא היו ישראלים על הכוונת. גם לא יהודים. זה היה קהל של צעירים שאוהבים מוזיקה. כנראה קבוצת הייחוס הקרובה אלי ביותר. בשבת בבוקר העולם כולו התעורר למציאות זוועתית, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שמיוזיק-הדס בגילאים ומתרבויות שונות הזדעזעו עוד יותר. אולי כי נדמה שהמיינסטרים, שאמנם כבר רגיל בדרכו להתמודד עם זוועות, קצת פספס את המשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות של טבח בהופעת רוק (ורק כדי להדגים את הניכור: ביום הראשון עוד התייחסו למועדון כאולם קונצרטים). כשם שפיגוע שכוון נגד אזרחים אמריקאים מאלץ את ארצות הברית לצאת למלחמה, כך גם אנחנו – צעירים רבים מרחבי העולם שמה שמאחד אותם זו שפת האהבה למוזיקה, חופש ותרבות – מצאנו את עצמנו בעל כורחנו בלב הזוועות. אבל כיצד אנחנו נגיב? »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

עוד מעט נהפוך לג'ינגל

למה לא אקשיב השנה למשדר "עוד מעט נהפוך לשיר"

1. כבר שנים שאני חש אי נוחות אל מול הפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". השנה החלטתי לנסות ולפענח למה. לכאורה מדובר במפעל הנצחה מכובד ולא שגרתי לחללי מלחמות ישראל. כזה שמאפשר להציג אותם באור פחות לוחמני ויותר הומאני. בנוסף הוא מעשיר את התרבות, ומאפשר לזמרים לזכות בחשיפה נאה תוך שהם מתנדבים למען מטרה טובה. על פני השטח הכל נראה טוב ויפה, אלו המנגנונים שמתחת לפני השטח שמעוררים אצלי תרעומת.

הפרויקט צורם כי הוא מאלץ את כל הגורמים המעורבים (כותב, מבצע, מאזין) להשתתף במעגל לא נוח של אירוניה מרירה. ארז שטרק כתב למגירה את המילים "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר". כשהוא נהרג בהתרסקות מסוק, השיר שכתב נטען בסאבטקסט ציני שגרם לו לנצוץ מעל ערמת שירים, רובם ככל הנראה בינוניים, שחיילים מין השורה בדרך כלל כותבים. כשחברי כנסיית השכל הלחינו וביצעו את השיר – גם אם היו בליבם רק כוונות טובות – צירוף המקרים האירוני והאכזרי הזה לא נעלם מעיניהם והם ידעו שהוא לא יעלם מעיניו של הקהל הרחב. זה מצידו אכן קלט את המסר והפך את השיר ללהיט שחצה את גבולות יום הזיכרון עד שהגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים של אותה שנה. »» »»

סוגרים את המפעל

"עד סגירת הגיליון" - טום רקמן

***עשוי להכיל ספויילרים

אי אפשר להתייחס לספר עם כותרת כמו "עד סגירת הגיליון" מבלי לתת את הדעת לסערה האישית שתפסה אותי בשבועות האחרונים. את הביקורת על הספר כתבתי למגירה כבר לפני כמה חודשים. לא שיערתי שאהיה עד בעצמי לעיתון שנסגר. אמנם אין קשר ישיר בין סגירת עיתון "עכבר העיר" לבין עזיבתי את האתר (למרות ניסיון האיחוד מדובר בגופים שונים), אבל אין ספק שהפרופורציות שלי לגבי מצב העיתונות בארץ ועתידי במקצוע התחדדו. אמנם את הספר לא ממש אהבתי, אבל אם יש זמן מתאים להעלות את הפוסט עליו – זה כנראה עכשיו.

ניסיתי לפענח ביני לבין עצמי מה היה בספרו של טום רקמן שגרם לי מאוד לחבב אותו בהתחלה וממש לשנוא אותו בסופו. אם לרדת ישר לשורה התחתונה הרי שהסיבה שחיבבתי אותו נובעת בעיקר בנושא שלו ובקרבה האישית שלי אליו, כי אם לשפוט אותו אובייקטיבית אני לא בטוח שמדובר בספר כל כך טוב. »» »»

פוליטיקה חדשה

"מראה שחורה" S02E03

תארו לעצמכם מערכת בחירות מסורתית שפתאום מצטרף אליה כוכב טלוויזיה אהוב שהדבר היחיד שהוא מציע זה ביטול כל מה שמזוהה עם פוליטיקה. הצלחתו הטלוויזיונית והסנטימנט המרדני חודרים ללב הצעירים והוא הופך להפתעת הבחירות. לא, לא מדובר בתמונת מצב של המציאות הישראלית, אלא בתמצית הפרק האחרון בעונה השנייה של Black Mirror. סדרה שכשמה כן היא מתמחה בתיאור מצבי קיצון והצבת מראה שחורה מול המציאות הטכנולוגית והחברתית של ימינו. »» »»