כל הפוסטים בתגית טיול לאמריקה

כמו טיול קליל על החומה

ביקור בתערוכת "משחקי הכס" בנמל תל אביב

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" וסדרת הספרים עליה היא מבוססת, "שיר של אש ושל קרח". התחלתי בהתלהבות גדולה עם פרוץ העונה הראשונה, התלהבות שהמשיכה עם העונה השנייה שהיתה מעולה אבל השאירה אותי עם חצי תאוותי בידי. העונה גרמה לי להבין שסדרת טלוויזה, מושקעת ככל שתהיה, לא מסוגלת להעביר את העושר הסיפורי. אז פניתי לספרים. את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה (אף שידעתי בדיוק מה קורה בהם) וכך היה גם עם הספר השלישי, שנחשב כטוב ביותר בסדרה. אחריו צפיתי בשתי העונות הנוספות שהתבססו עליו. הן היו אמנם נחמדות אבל נעו בין חלקים טובים שכבר הכרתי מהספר (החתונות, הקרב בין הצפע להר) לבין חלקים לא טובים שלא היו בספרים, ומסיבה טובה (מסעותיו המשמימים של בראן ועינוייו העוד יותר משמימים של תיאון). »» »»

מה הסיפור של החבורה השמחה הזו?

ראיון עם טים דלאוטר, מנהיג הפוליפוניק ספרי

עיתונאים, וגם מעריצים רגילים, שמתכוננים לפגישה עם מוזיקאי מחו"ל, תמיד ידאגו להשחיל לקראת סוף הראיון את השאלה הצפויה אך מתבקשת: "ומתי תבואו לישראל?". במקרה של טים דלאוטר, מנהיג להקת הפוליפוניק ספרי, וטיפוס לבבי ובלתי אמצעי בפני עצמו, השאלה הגיעה לכיווני ובאופן לא צפוי. כבר בצהרי היום, כשעתיים לפני פגישתנו המתוכננת שנערכה בפסטיבל Fun Fun Fun שבאוסטין, טקסס, קיבלתי ממנו את המסרון הבא: "אני מצפה כבר לפגוש אותך. תעזור לנו להגיע לישראל". מי שמכיר את הלהקה, ודאי לא מופתע מהסגנון. הפוליפוניק ספרי ידועים בגישתם החיובית, שיחד עם התלבושות הייחודיות אותן הם לובשים על הבמה – בדרך כלל גלביות ושמלות פרחוניות – משווה להם תדמית היפית למדי.

אבל לפוליפוניק ספרי יש מאפיין נוסף שתופס את העין כשנתקלים בהם לראשונה, כזה שגם מקשה עליהם להסתובב ולהופיע ברחבי העולם. זהו הרכב שחברים בו 21 נגנים, הכוללים לצד גיטרה-בס-תופים גם מחלקת כלי נשיפה, חמש זמרות ליווי, כלי הקשה, כינור, צ'לו, קלידן ונבלנית. "כשרק התחלנו והופענו הרבה, היינו 29 אנשים על הבמה", נזכר דלאוטר כשאנחנו נפגשים מאחורי הקלעים, כשעה אחרי הופעה אנרגטית בפסטיבל. "אבל בזמן ההוא היה לנו לייבל שנתן לנו כסף לעשות את זה, ואתה יכול לעשות דברים כשיש לך כסף. כשאתה לבד, מה שאנחנו עושים כבר קרוב לתשע שנים, זה נהיה ממש קשה. חזרנו עכשיו מסיבוב הופעות באוסטרליה וחייבו את כרטיס האשראי שלי במשהו כמו 10 אלף דולר על טיסות. אני שילמתי על זה כי את הכסף מקבלים רק אחרי ההופעה. נהוג לקבל חצי מראש אבל אפילו חצי לא מספיק כדי לכסות על ההוצאות שלנו. אבל בסוף גרמנו לזה לקרות". »» »»

פאן לנו באוסטין

מסקנות ותמונות מפסטיבל Fun Fun Fun

מאז שהפכתי לאדם בוגר שמתכנן חופשות בכוחות עצמו, כל פעם שטסתי ליעד כלשהו קיוויתי לתפוס בו להקות שאני אוהב בהופעות אקראיות. כמובן שזה אף פעם לא קרה. הסיכוי שלהקה אהובה תופיע דווקא בעיר אליה אני נוסע בטווח תאריכים מאוד מוגבל הוא נמוך ביותר. אבל לפעמים יש הפתעות, ולפעמים יש מזל, ולפעמים הוא כל כך מופרך שבדיעבד קשה להאמין שאכן מדובר במזל. כשאני כותב שהייתי בפסטיבל fun fun fun באוסטין טקסס, עם רשימת אמנים אגדית, אפילו אני מתקשה להאמין שלא תכננתי מלכתחילה את כל הנסיעה סביבו. אבל האמת היא שהגעתי לשם במקרה. בתוך road trip מהודק ומתוכנן היטב, גיליתי לגמרי במקרה שהפסטיבל הזה התקיים בדיוק בשלושה ימים שתכננתי להקציב לביקור בבירת המוזיקה הטקסנית. אז מה, אני לא אלך?

היו שמות שתפסו לי את העין כבר בבית כמו טלוויז'ן, דירהאנטר, ג'וני מאר, פוליפוניק ספרי, הווקמן ודניאל ג'ונסטון, והיו הופעות שראיתי שם מבלי לתכנן והשאירו עלי רושם עז, כמו דלתרון 3030, ביל קלאהאן, קורט וייל וג'ורסיק 5. אבל החלטתי שאת הפוסט הזה לא אקדיש לביקורת או סקירה של הפסטיבל. את הפן המוזיקלי של הפוסט אני מעדיף להעביר דרך התמונות הנהדרות שצילמה עדי מור. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»