כל הפוסטים בתגית ביקרתי בהופעה

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח. »» »»

התעוררות

"פסטיבל בבית" במסגרת עונת התרבות בירושלים (01/07/2013)

מספרים שהדרך הטובה ביותר לחוות עיר זרה היא "גלישת ספות" – שהות ולינה אצל מארחים מקומיים שפותחים את דלתם וספתם לתיירים מזדמנים. בהתאם לזאת, לא יכול להיות סמלי יותר עבור תל אביבי כמוני, שתמיד מרגיש כמו תייר בירושלים, מאשר לבקר בעיר במסגרת "פסטיבל בבית". למילה "תיירות" עלולה להיות קונוטציה שלילית, אבל אני תופס אותה כסטטוס חיובי: הזדמנות להשאיר מאחור את שגרת היום-יום המעייפת ולהתבונן בעיר הזרה בריכוז, מתוך ידיעה שהשהות קצרה והזיכרון חשוב. ירושלים היא בין הערים הבודדות בארץ שמעוררות בי את התחושה הזו, וממש כפי שאני לא מאחל לעצמי לעבוד בנמל תעופה כדי לא להקהות את ההתרגשות שלי מטיסות לחו"ל, כך אני גם לא מאחל לעצמי לגור בירושלים, רק כדי שאוכל להמשיך ולתייר בה.

"פסטיבל בבית" מתקיים במסגרת עונת התרבות בירושלים וכולל שלל מופעים שונים שהחוט המקשר ביניהם הוא השם – כולם מתקיימים בבתים. חלקם פרטיים וחלקם מהווים וריאציות שונות על המילה בית. לא יצא לי לראות את כל ההופעות ולכן קשה לי להעיד מהו הכלל ואילו מופעים יוצאים מן הכלל, אם לא כולם כאלה. שני המופעים אליהם הוזמנתי בהחלט נשמעו לי כיציאה מההקשר הסטנדרטי של בית. האחד הוא "בית חינוך עיוורים" של נעמה שנדר, השני הוא "הרדמה" של נועם ענבר (הבילויים) וחברים. »» »»

מלחמת פופ

פט שופ בויז בהיכל נוקיה (23/06/2013)

אם אי פעם יילקח הוויכוח הנצחי בין הרוק לדיסקו לבית משפט, הפט שופ בויז יכולים להיות האדבוקטים הטובים ביותר לצד המנצנץ, ולא רק בגלל האנטגוניזם המוצהר שלהם כלפי הצד השני. לאורך קריירה של כמעט 30 שנה ביססו לעצמם ניל טננט וכריס לואו שם של יוצרי פופ אינטליגנטי ובעל אמירה, בז'אנר שתחכום יתר עלול להיות בעוכריו. בנוסף, את הדרך הזו, אל הראש כמו גם לאגן, הם עשו תוך כדי כתיבת להיטי ענק בשלושה עשורים שונים (לגבי העשור הנוכחי – חובת ההוכחה עוד עליהם). אבל דווקא בגלל השלמות שבה עיצבו את הסאונד והתדמית שלהם, במת ההופעה, טריטוריה טבעית להופעות רוק דווקא, נדמית כמקום בו הם צריכים להתאמץ יותר כדי להוכיח את עצמם.

אל תל אביב, להופעה שהתקיימה אמש (ראשון) בהיכל נוקיה, הם חזרו בפעם השלישית. בניגוד להופעה הקודמת ב-2009 שתפסה אותם בפיק יצירתי, אחרי האלבום המצוין "Yes", הפעם הם הגיעו במסגרת סיבוב הופעות די אפרורי כשמאחוריהם אלבום פושר ("Elysium") ולפניהם אלבום שעוד לא יצא ("Electric", שם שלא ברור איך עד היום לא ניתן לאף אלבום במסגרת סדרת השמות שמאפיינת את הצמד). החשש מהאפשרות שהם "ינסו" על הקהל חומרים חדשים על חשבון להיטים ישנים התבדה מהר מאוד. לא כי הם נמנעו מחומרים חדשים, ולא כי הרפרטואר הלהיטי שלהם נוגן במלואו; הערב הצליח להיות זורם ומעניין לכל אורכו בגלל בניית הסט המוצלחת. »» »»

למרות הכל, היה ממש נחמד

כוורת בבריכת הסולטן (19/06/2013)

לפני חודשיים העלתי פוסט אמביוולנטי לגבי הקאמבק של כוורת. כמה שבועות אחר כך הציעו לי ללכת ולסקר מטעם העכבר וחשבתי שזו תהיה הזדמנות לאמת או לשלול את ההתנגדויות שלי ואולי אפילו להגיע לתובנות חדשות. זה מה שיצא (ותודה לנועה מגר שנסעה איתי על התמונות הנהדרות):

בשונה מחבריו ללהקה, יצחק קלפטר התחיל את הקאמבק שלו מוקדם יותר השנה, ובנסיבות מעט מוזרות. אחרי שנתיים בהן שמו עלה לכותרות בעיקר בהקשרים בריאותיים, זכינו לראות אותו מפציע בדרמה הדוקומנטרית "איכילוב" של יס, בתור פציינט זקן, חביב ומעט היפוכונדר. שום דבר בהופעתו הקצרה והאנושית לא רמז על המשקל והחשיבות שיש לתרומתו לתרבות הישראלית. הסדרה אפילו לא טרחה להסביר לנו מי הוא. מי שבכל זאת זיהה זכה לקבל רובד נוסף ונוגע ללב, אבל קלפטר הפציינט שימש שם רק ניצב. התמונה העצובה ההיא זכתה לקונטרה אופטימית אמש במופע הקאמבק הראשון של כוורת, כאשר אותו קלפטר, עם אותה מגבעת מזוהה מהסדרה, ניגן סולו גיטרה ב"תמנון האיטר" וזכה בפעם הראשונה ולא האחרונה ל-standing ovation מששת אלפים מעריצים נרגשים. »» »»

חופשי ומאושר

הרומן שלי עם בורקו (שני אלבומים והופעה בלתי נשכחת)

אני לא זוכר במדויק מתי ואיך נתקלתי בו לראשונה, אבל זה היה עוד לפני שהתחלתי לשדר את התכנית "האור הצפוני" בקול הקמפוס אי אז ב-2009. מה שאני כן יכול להעיד זה שההכרות עם אלבום הבכורה שלו היתה ללא ספק אחד הטריגרים שדחפו אותי להקדיש תכנית שלמה לשירים מאיסלנד בפרט וסקנדינביה בכלל. באווירת סיכומי השנה חבר ביקש ממני המלצות לאלבומים מהשנה החולפת וידעתי מה תהיה המלצתי הראשונה. כשניסיתי לתאר מה אני מרגיש כלפיו, ובמיוחד כלפי אלבומו הראשון, כתבתי שכששמעתי אותו לראשונה נדהמתי איך מישהו הוציא אלבום שהוא בול, אבל *בול*, הטעם שלי. והאמת היא שאני לא מבין איך עדיין לא מצאתי פלטפורמה לכתוב עליו. אבל בדיוק בשביל זה פתחתי בלוג, אז הנה פוסט שמוקדש כולו לביורן קריסטיאנסון, הידוע יותר בשם בורקו. »» »»

Bring Sigur Rós to Israel

סיגור רוס בליסבון (14/2/13)

האמת שלא חשבתי שאכתוב פוסט על ההופעה של סיגור רוס. לא תכננתי ששניים מתוך ארבעה פוסטים בבלוג החדש יוקדשו ללהקה אחת, ובנוסף ישנו פרדוקס הביקורת התמידי שמלווה אותי בהופעות מהסוג הזה: איך אפשר לתעד במילים חוויה גדולה ממילים? אבל רצה הגורל וזו ההופעה המשמעותית ביותר שראיתי עד כה השנה, ומטרת הבלוג היא לתעד מחשבות על חוויות תרבותיות, אז דווקא ממנה להתעלם? ובכל זאת יש סיבה נוספת שאני כותב, נקרא לה אפילו אג'נדה. סיגור רוס צריכים להגיע לישראל, ואני לא רואה טעם להתקמצן במילים כל עוד יש בהן כדי לקדם את המטרה הזו. »» »»

הקסם של אודין ואדם

לילה אחד בפריז (28/11/2004)

אף פעם לא עשיתי טיול של אחרי צבא. טיול ארוך בהודו או דרום אמריקה נראה בעיני לא אטרקטיבי בזמנו, והתחושה המטעה ההיא שיש לי את כל הזמן שבעולם מנעה ממני לתכנן תכניות לטווח ארוך. אבל היו שלושה צירופי מקרים באותו קיץ של 2004, אני לא זוכר בדיוק מה קדם למה, שכן השתלבו לכדי איזשהו "טיול" שקרם עור וגידים בתקופה שאין אלא לכנותה "אחרי צבא". הראשון היה הזמנה מדודים שלי לשבוע הפלגה ביוון על יאכטה פרטית ששכרו (עם בן דוד סקיפר, במעבר מאי לאי, זו הייתה אחת החוויות הקרובות ביותר למושג "חופש" שחוויתי). השני היה הצעה של עודד לעבוד איתו בעגלות באנגליה. הצעה שברוח הספונטניות שאפפה אותי באותה תקופה נראתה כמו אופציה הגיונית (עוד וריאציה על המושג "חופש"). והשלישי, ואת זה אני דווקא זוכר בבהירות, היה ערב שגרתי בפאב "החצר" בכפר אזר. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שחיי הפרברים של גני תקווה אפשרו לנו, ומקום מפגש שבועי לחבר'ה במוצאי שבת. אני זוכר שסיפרתי לקלישר שסופר פרי אנימלס, שכבר אז היתה אחת הלהקות האהובות עלינו, מקיימת מופע חגיגי שנקרא Lightnin Friday באולם המלכותי ה-Royal Festival Hall. אני זוכר את המילים האלמותיות שלו: "למה שלא תיסע?". ואני זוכר את עצמי עונה ברגע של צלילות נדירה: "תכלס, למה לא באמת?" חופש. »» »»