מה הסיפור של החבורה השמחה הזו?

ראיון עם טים דלאוטר, מנהיג הפוליפוניק ספרי

עיתונאים, וגם מעריצים רגילים, שמתכוננים לפגישה עם מוזיקאי מחו"ל, תמיד ידאגו להשחיל לקראת סוף הראיון את השאלה הצפויה אך מתבקשת: "ומתי תבואו לישראל?". במקרה של טים דלאוטר, מנהיג להקת הפוליפוניק ספרי, וטיפוס לבבי ובלתי אמצעי בפני עצמו, השאלה הגיעה לכיווני ובאופן לא צפוי. כבר בצהרי היום, כשעתיים לפני פגישתנו המתוכננת שנערכה בפסטיבל Fun Fun Fun שבאוסטין, טקסס, קיבלתי ממנו את המסרון הבא: "אני מצפה כבר לפגוש אותך. תעזור לנו להגיע לישראל". מי שמכיר את הלהקה, ודאי לא מופתע מהסגנון. הפוליפוניק ספרי ידועים בגישתם החיובית, שיחד עם התלבושות הייחודיות אותן הם לובשים על הבמה – בדרך כלל גלביות ושמלות פרחוניות – משווה להם תדמית היפית למדי.

אבל לפוליפוניק ספרי יש מאפיין נוסף שתופס את העין כשנתקלים בהם לראשונה, כזה שגם מקשה עליהם להסתובב ולהופיע ברחבי העולם. זהו הרכב שחברים בו 21 נגנים, הכוללים לצד גיטרה-בס-תופים גם מחלקת כלי נשיפה, חמש זמרות ליווי, כלי הקשה, כינור, צ'לו, קלידן ונבלנית. "כשרק התחלנו והופענו הרבה, היינו 29 אנשים על הבמה", נזכר דלאוטר כשאנחנו נפגשים מאחורי הקלעים, כשעה אחרי הופעה אנרגטית בפסטיבל. "אבל בזמן ההוא היה לנו לייבל שנתן לנו כסף לעשות את זה, ואתה יכול לעשות דברים כשיש לך כסף. כשאתה לבד, מה שאנחנו עושים כבר קרוב לתשע שנים, זה נהיה ממש קשה. חזרנו עכשיו מסיבוב הופעות באוסטרליה וחייבו את כרטיס האשראי שלי במשהו כמו 10 אלף דולר על טיסות. אני שילמתי על זה כי את הכסף מקבלים רק אחרי ההופעה. נהוג לקבל חצי מראש אבל אפילו חצי לא מספיק כדי לכסות על ההוצאות שלנו. אבל בסוף גרמנו לזה לקרות". »» »»

האזינו: האזרח צודרוב והשפנפן – האנתולוגיה

40 קטעים בהשמעת בכורה אינטרנטית

מתי בפעם האחרונה שמעתם את האזרח צודרוב והשפנפן? למי שלא מכיר, מדובר בצמד מוזיקלי שפעל בעשור הקודם והקפיא פעילות לפני בערך ארבע שנים. לתקופה מסוימת אפילו הייתי המנהל שלהם, קבעתי להם הופעות וניסיתי לעניין תקשורת ויחסי ציבור. יחד הגענו להישגים מינוריים (יחסית לצמד אינדי ישראלי כמובן) כמו אירוח בפסטיבלי אינדינגב ופולקלה, פוסט באיזה בלוג, אירוח בקול הקמפוס (לפני שהתחלתי לשדר שם). לא יותר מזה. הרבה מאזינים חשבו שמדובר בבדיחה אבל האמת היא שבמוזיקה שלהם – למרות השירים הקצרים – היה יותר עומק ממה שנדמה בשמיעה ראשונה. »» »»

החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם. »» »»

פאן לנו באוסטין

מסקנות ותמונות מפסטיבל Fun Fun Fun

מאז שהפכתי לאדם בוגר שמתכנן חופשות בכוחות עצמו, כל פעם שטסתי ליעד כלשהו קיוויתי לתפוס בו להקות שאני אוהב בהופעות אקראיות. כמובן שזה אף פעם לא קרה. הסיכוי שלהקה אהובה תופיע דווקא בעיר אליה אני נוסע בטווח תאריכים מאוד מוגבל הוא נמוך ביותר. אבל לפעמים יש הפתעות, ולפעמים יש מזל, ולפעמים הוא כל כך מופרך שבדיעבד קשה להאמין שאכן מדובר במזל. כשאני כותב שהייתי בפסטיבל fun fun fun באוסטין טקסס, עם רשימת אמנים אגדית, אפילו אני מתקשה להאמין שלא תכננתי מלכתחילה את כל הנסיעה סביבו. אבל האמת היא שהגעתי לשם במקרה. בתוך road trip מהודק ומתוכנן היטב, גיליתי לגמרי במקרה שהפסטיבל הזה התקיים בדיוק בשלושה ימים שתכננתי להקציב לביקור בבירת המוזיקה הטקסנית. אז מה, אני לא אלך?

היו שמות שתפסו לי את העין כבר בבית כמו טלוויז'ן, דירהאנטר, ג'וני מאר, פוליפוניק ספרי, הווקמן ודניאל ג'ונסטון, והיו הופעות שראיתי שם מבלי לתכנן והשאירו עלי רושם עז, כמו דלתרון 3030, ביל קלאהאן, קורט וייל וג'ורסיק 5. אבל החלטתי שאת הפוסט הזה לא אקדיש לביקורת או סקירה של הפסטיבל. את הפן המוזיקלי של הפוסט אני מעדיף להעביר דרך התמונות הנהדרות שצילמה עדי מור. »» »»

Breaking TED: כל ההרצאות

מתוך ערב מחווה לסדרה "שובר שורות"

 אם אתם חלק מהפלנטה הזו אז בטח שמעתם שהסתיימה לה סדרה העונה לשם "ברייקינג באד". לכבוד המאורע התרבותי החלטנו יונתן קוטנר, עמי פרידמן ואני לחגוג את אהבתנו לסדרה בערב מיוחד ולהוציא את קהילת המעריצים מהבית. ב-1.10 (יומיים אחרי שידור הפרק האחרון) ערכנו בלבונטין 7 ערב שנקרא Breaking TED. במשך שעה וחצי עלו לבמה חמישה מרצים ומרצה, כולם הגיעו בהתנדבות, וכל אחד ואחת מהם בחר נושא ייחודי לדבר עליו. עם סיום ההרצאות עלה שי נובלמן, בספונטניות, וביצע את השיר שסגר את הפרק האחרון, Baby Blue של באדפינגר. הערב המשיך עם תקלוט של יונתן קוטנר שניגן סט משירי הסדרה אבל את זה כבר לא צילמנו (בסוף הפוסט מצורף פודקאסט של שעה שערכו קוטנר ואלכס אליס במיוחד עבור קול הקמפוס).

אז עבור מי שלא היה, ומי שרוצה לשמוע שוב, מצורפת כאן כל ההרצאות לפי סדר הצגתן. תודה לנמרוד הלברטל שצילם, לג'וליאן פדר שערך, לאביב מארק על הסאונד, ולכל המשתתפים: רודי קיסלר, יואב גילור, נועה ליברמן פלשקס, אייל רוב, משה גורלי, דורון ויידה ושי נובלמן. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

סיפורים לשעת לילה מאוחרת

Goldfrapp - Tales Of Us: ביקורת + פודקאסט

אחד האלמנטים החינניים בקריירה של גולדפראפ זה פיצול האישיות המוזיקלי. אפשר לקטלג את היצירה שלהם על שני צירים: הפופי-פולקי והאלקטרוני-אקוסטי. אל השיא האלקטרו-פופי שלהם הם הגיעו ב-2005 עם אלבומם השלישי והמצליח, Supernature. השיא האקוסטי-פולקי שלהם יצא ממש עכשיו והוא נקרא Tales of Us. השוואה בין שני האלבומים יכולה להיות מבלבלת. נשמע כאילו הם שייכים לשני הרכבים שונים. אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי מחבקים את ההבדלים האלו ומה שחשוב זה שהם נשארים נאמנים לעצמם. "תמיד היו לנו שני עולמות שהתקיימו במקביל: הסאונד הפסטורלי, תזמורתי מצד אחד והסאונד הקשוח והסינתטי יותר מצד שני", אמרה אליסון בראיון לאחרונה. "אני אוהבת את שניהם". »» »»

אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג

לקראת מצעד האלבומים הישראלי של קול הקמפוס

יש אנשים, בעיקר מוזיקאים, ששונאים מצעדי מוזיקה ולא מבינים איך אפשר לדרג או להכתיר אמנות. אני לא אחד מהם. כבר כשהייתי ילד קטן, המצעדים של רשת ג' ו-MTV היו עבורי עוגנים של אושר שבועי (לא בטוח שאני מוכן לחשוף עד כמה עמוקה היתה רמת האובססיביות שלי סביבם). גם כאדם בוגר אני מוצא בהם הנאה, וכשדרן ועורך יצא לי גם להפיק כמה. השנה זה יקרה שוב, ב-1 בספטמבר בקול הקמפוס, כשאעביר את משדר סיכום השנה הישראלי יחד עם סער גמזו ובן שלו. מתוך כל האלבומים שיצאו השנה בחרנו 50 אלבומים בולטים, מתוכם כל אחד יכול לבחור חמישה. כמובן שניצלתי את זכותי הדמוקרטית ובחרתי גם אני. במהלך דמוקרטי קצת פחות אשתמש באמצעי התקשורת שבבעלותי (הבלוג הזה) כדי לשכנע גם אתכם להצביע לאלבומים האהובים עלי (הי, לשלדון זה עבד). בהתחלה חשבתי לכתוב פוסט ארוך יותר שכולל את כל האלבומים שאהבתי השנה, אבל בסוף החלטתי להתמקד בחמישה. אם במהלך ההצבעה נאלצתי להתפשר ולבצע בחירות הרות גורל, יהיה זה רק הוגן אם גם אצדיק ואפרט אותן. אז הנה לפניכם, חמשת אלבומי השנה שלי לשנת תשע"ג (בסדר אקראי): »» »»

להיות מנהלי הלייבל של האמנים האהובים עלינו

השנה החולפת תיזכר כזאת שפרצה את סכר מימון-ההמון. מי מרוויח? ומה צריך לדעת?

"למה שאני אלך למידל-מן כשאני יכול להגיע אל הקהל שלי בצורה ישירה, ובאותה הזדמנות לחזק את הקשר שלי איתו? הקהל רק ירוויח מזה וגם אני רק ארוויח מזה". את השאלה הזו מחזיר יהוא ירון בתגובה לשאלה מדוע בחר לממן את אלבומו השני, "אמן השכנוע העצמי", באמצעות אתר מימון-המון (קראודפנדינג). "הייתי צריכה סכום כסף אחרון בשביל אלבום שעבדתי עליו שנים, ונורא מצא חן בעיני הרעיון הזה", מספרת אליוט (שרון בן עזר) שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, "5772", באותה שיטה. "הקהל קנה מוצרים שלי, פשוט מכרתי לו אותם לפני שהאלבום יצא. בעצם פתחתי חנות וככה מימנתי את יחסי הציבור וההוצאה שלו".

יהוא ירון ואליוט לא לבד. מה שהתחיל כתופעה אזוטרית יחסית בשוק המוזיקה, צמח השנה באופן משמעותי כאשר עוד ועוד אמנים השתמשו בפלטפורמה על מנת לממן את אלבומיהם. בין המועמדים למצעד השנתי של קול הקמפוס תמצאו לצד אלבומיהם של ירון ואליוט גם את אבי עדאקי ולוס כפרוס שמומנו באותה צורה, דרך האתר הישראלי "הדסטארט". כיום באתר אפשר למצוא שמות כמו עלמה זהר, שי להב ונגה שלו שברגעים אלו ממש מבקשים את תמיכתכם. הפרויקט המדובר של יענקלה רוטבליט ותומר יוסף, "החצר האחורית", כבר הושלם ויש להניח שהתוצאה כבר תיקח חלק משמעותי בסיכומי השנה הבאה. "הבילויים", שהוציאו השנה את אלבומם השלישי "הורה הסלמה", אמנם פעלו בפלטפורמה עצמאית, אך עיקרון המימון היה דומה: הקהל שילם על האלבום לפני שהוא יצא. בחלק מהאלבומים אפילו לפני שהוקלט. »» »»

ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח. »» »»