בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

למה אני כל כך שונא את המבט האירוני למצלמה

ואיך הפך הז'אנר המוקומנטרי לטרנד הכי מאוס בטלוויזיה?

הטקסט הזה אמור היה להיות המלצה על סיטקום חדש שעלה לאחרונה, אבל כבר אחרי צפייה בפרק הרביעי הוא קיבל אופי אחר. אני עדיין שמח להמליץ על הסיטקום, או לכל הפחות לגלות אותו לקהל שיכול להתעניין בו; הוא מוצלח ברובו, יש בו בדיחות שעובדות ושחקן ראשי מצוין; אבל דבר קטן בו מונע ממני הנאה שלמה. דבר שולי לכאורה, אבל כזה שמופיע בכל פרק בתזמון מדויק וצפוי – המבט האירוני למצלמה.

אתם מכירים את המבט הזה מסדרות אחרות בז'אנר המוקומנטרי: מ"המשרד", דרך "מחלקת גנים ונוף" ועד "משיח" המקומית. דמות אחת, בדרך כלל זו עם הכי פחות מודעות עצמית, אומרת או עושה משהו מביך, ודמות אחרת, בדרך כלל הסטרייטית יותר, מישירה מבט נבוך למצלמה. מגניבה מבט חטוף לצופים לפני שהדמויות האחרות שמות לב. מבט חצי מבולבל חצי מתנצל. מבט כזה: »» »»

מסע בין אלבומי הסולו של גריף ריס

מה לשמוע וממה להתרחק? המדריך המלא + מיקסטייפ

כשסולן להקה מוציא אלבום סולו זה בדרך כלל מעיד על אחד משני תרחישים. או שהלהקה שלו התפרקה וזו דרכו היחידה בעצם להמשיך בקריירה מוזיקלית, או שהוא מחפש דרכים אלטרנטיביות לבוא בהן לידי ביטוי, בדרך כלל כי הסגנון המוזיקלי או ההיררכיה היצירתית לא מאפשרים לו זאת בלהקת האם. במקרה של סולן הסופר פרי אנימלס, שלמרות הפסקה של חמש שנים מעולם לא התפרקה באופן רשמי (וממילא הוא החל את פרויקטי הסולו שלו במקביל לפעילותה), כנראה שמדובר בתרחיש השני. יתרה מזאת, כשמדובר בגריף ריס (או גרוף, במבטא וולשי כבד) ובלהקתו, קשה אפילו לדבר על מגבלה יצירתית. זו להקה שמעולם לא נרתעה משום סגנון מוזיקלי או אמנותי (אלבום בוולשית, הפקות טכנו, שיתופי פעולה אקספירמנטלים עם פול מקרטני, תחפושות שעירות בקליפים והופעות, רכישת טנק). לכן כששמים זכוכית מגדלת על פרויקטי הסולו של ריס אפשר לגלות הרבה יותר מגיוון יצירתי. בדרך כלל יש שם השתוללויות שלמות, סיפורים והפקות כיד הדמיון. הסולן של אחת הלהקות היצירתיות ביותר שקמו בשני העשורים האחרונים, הלך לכיוונים אפילו יותר קיצוניים בפרויקטים הצדדיים שלו (לפחות בחלקם).

לכבוד הפרויקט החדש שלו "American Interior" (פרטים בהמשך), שכולל לא פחות מאשר אלבום, סרט, ספר ואפליקציה, החלטתי לחזור אחורה למגוון ההפקות שיזם. בעיקר כדי לספר עליהם, אבל גם כדי לספק זווית ביקורתית ולהמליץ אל איזה פרויקטים כדאי להתקרב ולאילו פחות. הייתי יכול לערוך רשימה כזו על פרויקטי הסולו של כל חברי הלהקה (אסיד קז'ואלס, אלבומי הסולו של קיאן קיארן, האלבום המצוין של The Peth והאלבום המצופה של Gulp), אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד. היום יוקדש כולו לגריף.

»» »»

לא אומרים יאק על מוזיקה

פודקאסט: ראיון עם סולן "יאק" מקס בלום בקול הקמפוס

זהו לא הביקור הראשון של מקס בלום בישראל. למעשה, כצאצא למשפחה לונדונית יהודית שחלקה עלה לישראל, תל אביב לא זרה לו. ובכל זאת הביקור הזה שונה. גם כי זו הזדמנות להראות לחברתו הבריטית את נופי ארצנו, וגם כי זו הזדמנות לעלות עם "יאק", להקתו חובקת העולם (מתופף אמריקאי ובסיסטית יפנית), להופעה הלילה (רביעי) בבארבי בתל אביב.

בזמן שסבו וסבתו בחרו לעשות עלייה, בלום יכול רק לברך על כך שאמו בחרה להישאר בלונדון. כמוזיקאי אין הרבה מדינות ותרבויות שמאפשרות למוזיקאים צעירים לפרוח (ישראל היא בודאי לא אחת כזאת). ונדמה שבסיפור של בלום, באופן ספציפי, הפריחה התרחשה באופן קליל למדי. להקתו הראשונה, "קג'ון דאנס פארטי" החלה לקבל תשומת לב כשהיה בן 15 בלבד, כאשר זכתה במעין תחרות להקות תיכוניסטים. משם הדרך לחוזה ולאלבום היתה מהירה (איפה עוד בעולם, מאז "שפיות זמנית" , להקת תיכוניסטים זוכה בתחרות כישרונות ומקבלת חוזה?). לאחר שהתפרקה, בלום וחברו להרכב דניאל בלומברג הקימו את "יאק", ונדמה שגם בסיבוב הזה הם פונקו על ידי הקהל והתקשורת. הם הוחתמו על ידי הלייבל האמריקאי "פאט פוסום", אלבום הבכורה שלהם זכה לביקורות טובות והם זכו לחמם את "דינזואור ג'וניור" ו"הפיקסיז". »» »»

הלהקה שממשיכה למצוא את ה-F

ראיון עם ה-Brain Candies לכבוד המחווה שעשו לברודקאסט

סקר שערכה לא מזמן חברת הפצת הסינגלים האלקטרונית פטיפון גילה שהדבר הראשון שרוב שדרני הרדיו והעורכים שמים לב אליו הוא שם האמן. אלו חדשות רעות עבור להקות ואמנים צעירים ולא מוכרים אבל ישנם גם יוצאים מן הכלל. ה-Brain candies לדוגמה, היא אמנם לא להקה חדשה, ויש מאחוריה כבר אלבום בכורה, אבל היא לגמרי להקה אלטרנטיבית ללא להיטי רדיו. ובכל זאת היא נכנסה  – ואני בטוח שלא רק אצלי – למועדון המצומצם של אמנים שעצם זה שאראה את שמם בעמוד הסינגלים החדשים יגרום לי להקליק ולשמוע אותו. אם יש כאן מסר הוא כנראה קשור איכשהו להתמדה, אבל יש דבר נוסף שמייחד את הקנדיז: טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית שקשה להתעלם ממנה.

כששמעתי את הסינגל החדש שלהם, "Finding the F", השמחה שלי היתה כפולה. לא רק שמדובר בשיר מצוין בפני עצמו, אלא גם במחווה מרגשת לאחת הלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות, Broadcast, ולסולנית האהובה טריש קינן, שמתה לפני שלוש שנים. בשמיעה ראשונה המחווה עברה לי מתחת לרדאר, אבל לא יכולתי שלא לשים לב להשפעות המובהקות של הלהקה. חשבתי שזיהיתי סוד שמור ביני לבין הלהקה, אבל אז קראתי את הקומוניקט וגיליתי שהסוד הוא די גלוי. המחווה לקינן מוטמעת בכל מילה בשיר, בתמונה שליוותה את הסינגל וכמובן בשמו: רפרנס ישיר לשיר "I Found the F". שפותח את האלבום Tender Buttons מ-2005.

מבסוט מהגילוי החלטתי שהמחווה ראויה לפוסט, ומכיוון שגיליתי עניין משותף עם חבריה, היה ברור לי שהפוסט יכלול שיחה. לשמחתי יצא שהראיון שאתם קוראים כאן הוא הראשון שנתנה הלהקה (יותר נכון איל פיק, הגיטריסט והזמר) מאז שחזרה לפעילות, כך שהשמחה כבר הפכה למשולשת.

»» »»

WhoMadeWho רוצים שניקח אותם ברצינות

אז ערכנו להם ספיישל של שלוש שעות לכבוד האלבום החדש

ישנן להקות שיש להן יותר מזל מאשר אחרות. WhoMadeWho היא אחת כזו. בשל היותה להקה עדיין שולית יחסית ארשה לעצמי לחזור על שתי אנקדוטות, שאמנם נהפכו לקצת שחוקות בהקשר שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהיותן מכוננות בהתפתחות הלהקה. הראשונה היא הקאבר שביצע ג'וש הומי, סולן Queens of the Stone Age, לשירם Space For Rent מהאלבום הראשון. אמנם מדובר בקאבר שביצע בהופעות (אפשר למצוא ביוטיוב באיכות ירודה), אבל כזה שהספיק לעשות כנפיים ולהדביק על הלהקה חותמת איכות שרק דמות מוערכת ואהובה כמו הומי יכול לתת.

הסיפור השני התרחש בערך אותה שנה (2007) בפסטיבל בניקסים בספרד. הקלקסונס היו אמורים לעלות למופע הראשי של הערב, אך המטוס שלהם התעכב. WhoMadeWho נקראו להחליפם, למרות שהיו אנונימיים יחסית ורחוקים מאוד מלהיות להקת "הדליין". בהתחלה נשמעו קריאות בוז מהקהל שלא קיבל את מה שהובטח לו. עד סוף ההופעה כל הקהל היה באוויר. אם לא שמעתם על הטריו הדני עד כה, שתי האנקדוטות האלו יספקו את הרקע המתאים: להקת הופעות אדירה על הספקטרום המוזיקלי שבין ג'וש הומי לקלקסונס. »» »»

עשרת הסרטים הטובים ביותר של וויל פארל

מסטיב בוטאבי ועד רון בורגונדי

אני מחשיב את עצמי כמעריץ של וויל פארל כבר כמעט עשר שנים. ידעתי שאני מעוניין להקדיש לו פוסט בבלוג, וידעתי שהסרט החדש "חדשות בהפרעה" (אנקורמן 2), שמציג עכשיו בקולנוע, מספק לי הזדמנות טובה. במקום לכתוב ביקורת ספציפית על הסרט, החלטתי לייצר רשימה כללית יותר, ולדרג את עשרת הסרטים הטובים ביותר שלו. למצעד הזה שלוש מטרות:
1. להיזכר ולהזכיר את הרגעים הגדולים של אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם.
2. לחשוף צופים מזדמנים לסרטים נוספים ולהמליץ על הטובים מביניהם.
3. לריב עם מעריצי פארל אחרים שמסתייגים מבחירותיי (אם מדובר בכם, אתם מוזמנים לגלול במהירות ולגשת ישר לתגובות). »» »»

בוא נהפוך את זה לסיפור: ראיון עם עמית ארז

סיכום ביניים + בונוס: הקלטה נדירה בהשמעת בכורה

"אני עדיין מתרגשת מעצם העובדה שאחד החברים הכי טובים שלי הוא בעצם אמן שאני מעריצה".

 למרות שיחה מאוד ארוכה שערכתי עם עמית ארז, את הפוסט אני בוחר לפתוח דווקא בציטוט מתוך סטטוס בפייסבוק שהעלתה הזמרת רותם אור ערב הופעת ההשקה של הסיקרט סי, להקתו של ארז, בדצמבר האחרון. משפט שאני די מזדהה איתו שגם נתן את הטון לפוסט שלפניכם. את ארז הכרתי ב-2005, בזמן ששנינו עבדנו כמוכרי דיסקים בטאוור רקורדס, מגדל האופרה. אחת החממות החברתיות והמוזיקליות היותר מהנות שהיו לי בחיי. באותם ימים היינו משמיעים הרבה בחנות (לא במשמרות שלו כמובן) את "Wish I Could Make It a Story", אלבומו הראשון שהוקלט והופץ באופן עצמאי. כך התוודעתי לארז האדם ולארז המוזיקאי וגיליתי שאני ממש מחבב את שניהם.

 לכבוד האלבום החדש של הסיקרט סי -ואתם יודעים מה? תכלס ללא כל סיבה מיוחדת – נפגשתי עם עמית לשיחה ארוכה על הקריירה שלו. המטרה: לדבר איתו על הכל ולהציג בבלוג את "הסיפור המלא". האמצעי: לרכך אותו, תוך כדי שאני מודע לנקודת החולשה שלו – חמאת בוטנים (אחרי שנה של פעילות, הגיע הזמן שהבלוג יצדיק את שמו). וכך, מצויד בממרחים "נדירים" שייבאתי מארצות הברית, הגעתי לדירתו שבדרום תל אביב ובמשך כארבע שעות שאלתי את כל השאלות שתמיד עניינו אותי כעיתונאי, מעריץ וחבר. מה שיצא זה פוסט ארוך, מחולק לשמונה פרקים, המספקים טעימה מהקריירה שלו עד כה, ומשובצים במבחר שירים מכל התקופות. בזמן שישבנו, השמיע לי עמית הקלטות ישנות שלו. ביקשתי שיבחר אחת כדי לפנק את קוראי הבלוג. את הבחירה שלו, לחן מקורי לשיר "קורנליה" של יונה וולך, שהוקלט ב-1999, תוכלו למצוא בפרק השמיני. בנוסף, מצורפים בהמשך שני שירים שעברו שיפוץ דיגיטלי מתוך "Wish I Could Make It a Story" (אלבום שנכון לכתיבת שורות אלו לא קיים בבנדקמפ). שתהיה קריאה מעניינת והאזנה נעימה. »» »»

מזל טוב! הבלוג בן שנה

שלושת הפוסטים הנקראים ביותר ושלושת הפוסטים המוזנחים

כמעט בלי ששמתי לב הבלוג הזה חוגג שנה. מאז ה-1.02.2013 עלו בו 37 פוסטים, הראשון היה טור שכתבתי על שיתוף הפעולה בין חוה אלברשטיין לתמיר מוסקט, והאחרון – סיכום השנה הלועזית שעלה בסוף דצמבר. השתדלתי בכל חודש להעלות לפחות פוסט אחד, אבל דווקא בחודש האחרון התרשלתי. כנראה בגלל שמצאתי מקומות אחרים לכתוב בהם (לינקים כאן), ואולי כי השקעתי את כל האנרגיות בכתבה גדולה שעליה אני עובד בימים אלו ותתפרסם כאן בבלוג בקרוב.

בשנה החולפת פורסמו כאן טורים, ביקורות, ראיונות ופודקאסטים. לכבוד יום ההולדת בחרתי לתת ספוט לשלושת הפוסטים הנקראים ביותר, ושלושת הפוסטים הכי פחות נקראים (להלן "המוזנחים"). שווה לתת להם הזדמנות נוספת. תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב ושיתף. בואו לבקר גם בשנה הבאה (ואל תשכחו לעשות לייק בפייסבוק!) »» »»

שירי השנה שלי – סיכום 2013

כותב הבלוג מזדקן, וכך גם הבחירות שלו

בחודש האחרון, באווירת סיכומי השנה, החלטתי לדרג בעמוד הפייסבוק של הבלוג את 30 השירים שהכי אהבתי השנה. מדובר ברשימה סובייקטיבית לחלוטין, ולקח לי זמן להחליט אם "להנציח" אותה גם בבלוג, מטעמים של "את מי זה מעניין?". בסוף החלטתי שכן, ולו רק בשביל שלי יהיה תיעוד אישי של השנה המוזיקלית. כבר עכשיו אני יכול להבין ממנה משהו מעניין, וטיפה מדכא על עצמי. רק שמונה מתוך ה-30 שייכים ללהקות שהתחילו לפעול בעשור הנוכחי (2010 והלאה). מה זה אומר? שהסבלנות שלי לשמוע מוזיקה חדשה הולכת ויורדת, ושבבחירה בין האזנה ללהקה מוכרת ואהובה לבין להקה חדשה שאני לא מכיר, יש לי נטייה ברורה לכיוון הותיקים.

לשמחתי, הרבה להקות אהובות הוציאו השנה אלבומים באמת טובים, כך שלמרות הכל אני חושב שמדובר ברשימה טובה. כדי לקבל רושם אמיתי מהשנה האחרונה אני ממליץ להסתכל ברשימות של הקצה, קול הקמפוס ועונג שבת. בינתיים הנה הרשימה הפרטית שלי. »» »»