כל הפוסטים בקטגורית סרט נע

"חדר": סרט שמאחה את הלב

קשה לצפייה אבל אופטימי יותר משנדמה

הסרט "חדר" אינו קל לצפייה. אני לא יודע מה אתם יודעים על העלילה שלו אבל גם אם קראתם רק את השורה הראשונה בתקציר אתם יודעים שחוויה מהנה לא מצפה לכם שם. כאן המקום להמליץ ולהזהיר: במידה ולא קראתם על הסרט כלום ולא צפיתם בטריילר – אל תעשו את זה ואל תמשיכו לקרוא את הפוסט. כדי לקבל את החוויה המקסימלית (לדעתי) כדאי לבוא אליו דף חלק ככל שאפשר. מכאן והלאה הטקסט יהיה רצוף בספויילרים ולמעשה יהיה מעין ניתוח רפלקסיבי שמיועד אך ורק לחפירה בדיעבד. הגעתם עד לכאן ולא צפיתם עדיין? תפסיקו לקרוא ולכו לעשות זאת. אני אחכה כאן כשתחזרו. »» »»

יום כיף עם ניק קייב

סקירה של הסרט "20 אלף יום על פני האדמה" (2014)

אולי עבור מעריציו הכבדים זוהי עובדה מובנת מאליה, אבל בחיי שלא תיארתי לעצמי ששלוש דקות שלמות שבהן ניק קייב מדבר על מזג האוויר (ואולי רק דקה? ואולי עשר?) יכולות להיות כל כך מרתקות. אם יש דבר אחד שלמדתי מצפייה בסרט "20 אלף יום על פני האדמה", זה שכמעט כל דבר נישמע מעניין כשניק קייב מתאר אותו. שני שליש לתוך הסרט הבנתי שאם הוא היה נמשך עוד שלוש שעות נוספות, הייתי גומע אותן בהנאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא רציתי שסרט יסתיים.

את הסרט הדוקומנטרי יצרו ג'יין פולארד ואיאן פורסיית והוא מתעד לכאורה יום בחייו של הזמר האוסטרלי בברייטון, אנגליה, העיר שבה הוא מתגורר ויוצר בשנים האחרונות. אנו עוקבים אחריו מהרגע שבו הוא פוקח את העיניים ועד שהוא חוזר הביתה וצופה בטלוויזיה עם ילדיו. בדרך אנו מתלווים אליו לשתי פגישות מתוכננות, אחת עם פסיכולוג והשנייה בארכיון בו הוא עובר על תמונות ויומנים ישנים. במהלך היום הוא פוגש אנשים נוספים, נוהג, הוגה וכמובן מנגן. הסרט מתעד את העבודה על אלבומו האחרון "Push the Sky Away". »» »»

עשרת הסרטים הטובים ביותר של וויל פארל

מסטיב בוטאבי ועד רון בורגונדי

אני מחשיב את עצמי כמעריץ של וויל פארל כבר כמעט עשר שנים. ידעתי שאני מעוניין להקדיש לו פוסט בבלוג, וידעתי שהסרט החדש "חדשות בהפרעה" (אנקורמן 2), שמציג עכשיו בקולנוע, מספק לי הזדמנות טובה. במקום לכתוב ביקורת ספציפית על הסרט, החלטתי לייצר רשימה כללית יותר, ולדרג את עשרת הסרטים הטובים ביותר שלו. למצעד הזה שלוש מטרות:
1. להיזכר ולהזכיר את הרגעים הגדולים של אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם.
2. לחשוף צופים מזדמנים לסרטים נוספים ולהמליץ על הטובים מביניהם.
3. לריב עם מעריצי פארל אחרים שמסתייגים מבחירותיי (אם מדובר בכם, אתם מוזמנים לגלול במהירות ולגשת ישר לתגובות). »» »»

אבידות ומציאות

מחפשים את שוגרמן (2012)

אתחיל מהשורה התחתונה – "מחפשים את שוגרמן" הוא סרט נפלא. חוויה שעומדת בקו אחד עם גל היצירות הדוקומנטריות הבולטות של השנים האחרונות ("קאטפיש", "המתחזה"), כאלו שמביאות סיפור טוב-מכדי-להיות-אמיתי ושוזרות בו אלמנטים של דרמה ומתח מבלי לבחול באמצעים קולנועיים (שחזורים, אנימציה, עריכה מניפולטיבית). הסרט נותן הרבה כבוד למוזיקה של מושאו, הזמר האמריקאי סיקסטו רודריגז, שיריו נשזרים במהלכו ומקבלים במה שאינה מובנת מאליה בקולנוע, בצורת פאוזה מהעלילה שמאפשרת לנו באמת להקשיב להם, בדרך כלל על רקע צילומים יפהפיים.  אבל זהו לא "דוקו-מוזיקה" במובן הקלאסי. המוזיקאי והקריירה שלו אינם הכוכבים הראשיים בו. הם דמויות משנה שמשרתות את ה"סיפור". אם לא היה סיפור, לא היה סרט, ואם היה הוא לא היה יותר מ-Behind The Music של VH1, מה שכנראה לא היה מביא לו חשיפה נרחבת כל כך ואת פרס האוסקר. זו נקודת פתיחה חשובה להתייחסות לסרט – לא חייבים, ואולי עדיף שלא, להכיר את פועלו של רודריגז כדי ליהנות ממנו. »» »»

פרדוקס השקרן

"סיפורו של שקרן" (2013)

אם יש דבר אחד שלמדתי בכמעט עשרים שנותיי כמעריץ מונטי פייתון, זה לא לצפות לחומרים חדשים ממונטי פייתון. בהתחלה היו אלו עבודות הסולו של החברים, שכמעט תמיד אכזבו, ואחר כך סדרת האנתולוגיה הדוקומנטרית שערכה להם הבי בי סי, שאמנם הייתה מחכימה ומרתקת, אבל גם כבדה וארוכה מאוד – כלומר הכי לא פייתון. למרות זאת היה משהו מאוד מסקרן בסיפור שמאחורי "סיפורו של שקרן". נמצאו קלטות אודיו שבהן גרהאם צ'פמן המנוח מספר את האוטוביוגרפיה שלו, בסגנון חצי מבודח חצי בדיוני, וההקלטות הללו התגלגלו לתוך סרט שלצד הויזואלי שלו תרמו 14 אולפני אנימציה שונים, כשבנוסף, כל חברי מונטי פייתון (למעט אריק איידל) תרמו את קולותיהם. נשמע מבטיח? בודאי. האם זה גם קיים? Its complicated. »» »»