כל הפוסטים בקטגורית מוזיקה בחוץ

זמן קסם: רותם אור בסשן חי באולפן

אירוח מלא עם הלהקה באולפני קול הקמפוס + ראיון + שיר חדש מהאלבום שבדרך

אלבום הבכורה של רותם אור היה אחת ההפתעות הנעימות של השנה שעברה. אמנם השם שלה מוכר לא מעט שנים בסצנה, אבל חובת ההוכחה נפלה על האלבום המצופה, והיא עמדה בה בכבוד. בתור אחד שזמרות עם קול נוגה כמו ביורק, האנה האקלברג ו-Soley, שמלוות את עצמן בהפקות אינדי-אלקטרוניקה עדינות, הן חלק מהתפריט המוזיקלי שלו, אור פרטה על כל הנימים הנכונים. זו אולי מחמאה קלישאתית לומר על אלבום ישראלי שהוא נשמע חו"ל, אבל לפעמים אין ברירה. האלבום Hard Magic נשמע כל כך מנותק מהמציאות היומיומית (ואני אומר זאת לחיוב) שנקודות ההשוואה הטבעיות שלו לא קיימות במרחב המקומי אלא יותר באזור הזמרות שהוזכרו למעלה.

מעבר לאלבום המצוין, אלמנט נוסף שניתן להגדיר כהפתעה זה ההעמדה שלו בהופעה חיה. האלבום הוקלט והופק כולו על ידי אור בעצמה, בעיקר בעבודת מחשב ביתית. כשעלתה לבמה לא התפשרה ויחד עם הרכב נגנים מצוין שכולל את דן קרפמן, רן יעקובוביץ' ודן בר יעקב עיבדה מחדש את שירי האלבום. התוצאה: רבדים חדשים לשירים, כשחלקם קיבלו אופי שונה לגמרי על הבמה. »» »»

התעוררות

"פסטיבל בבית" במסגרת עונת התרבות בירושלים (01/07/2013)

מספרים שהדרך הטובה ביותר לחוות עיר זרה היא "גלישת ספות" – שהות ולינה אצל מארחים מקומיים שפותחים את דלתם וספתם לתיירים מזדמנים. בהתאם לזאת, לא יכול להיות סמלי יותר עבור תל אביבי כמוני, שתמיד מרגיש כמו תייר בירושלים, מאשר לבקר בעיר במסגרת "פסטיבל בבית". למילה "תיירות" עלולה להיות קונוטציה שלילית, אבל אני תופס אותה כסטטוס חיובי: הזדמנות להשאיר מאחור את שגרת היום-יום המעייפת ולהתבונן בעיר הזרה בריכוז, מתוך ידיעה שהשהות קצרה והזיכרון חשוב. ירושלים היא בין הערים הבודדות בארץ שמעוררות בי את התחושה הזו, וממש כפי שאני לא מאחל לעצמי לעבוד בנמל תעופה כדי לא להקהות את ההתרגשות שלי מטיסות לחו"ל, כך אני גם לא מאחל לעצמי לגור בירושלים, רק כדי שאוכל להמשיך ולתייר בה.

"פסטיבל בבית" מתקיים במסגרת עונת התרבות בירושלים וכולל שלל מופעים שונים שהחוט המקשר ביניהם הוא השם – כולם מתקיימים בבתים. חלקם פרטיים וחלקם מהווים וריאציות שונות על המילה בית. לא יצא לי לראות את כל ההופעות ולכן קשה לי להעיד מהו הכלל ואילו מופעים יוצאים מן הכלל, אם לא כולם כאלה. שני המופעים אליהם הוזמנתי בהחלט נשמעו לי כיציאה מההקשר הסטנדרטי של בית. האחד הוא "בית חינוך עיוורים" של נעמה שנדר, השני הוא "הרדמה" של נועם ענבר (הבילויים) וחברים. »» »»

הצצה אל עולמם הפנימי של הפליינג בייבי

ראיון + סשן חי + שיר להשמעה

"מבחינתי זה היה אלבום שהמון זמן רציתי לעשות ולשים בצד", מספר גבע אלון בראיון רדיופוני לקול הקמפוס על הנסיבות שהביאו אותו להקליט את אלבום הבכורה שלו "Days Of Hunger" מ-2006. "הפליינג בייבי היו לגמרי הדבר העיקרי שלי והאמנתי בזה מאוד. אבל זה התחיל לעשות רוח, אנשים קנו את הדיסקים, פתאום היה צריך להדפיס עוד דיסקים ונהיה דיבור. אחרי המון שנים שנאבקתי להיחשף במדיה עם הפליינג בייבי פתאום קיבלתי את הפרגון הזה, אז אמרתי שאני חייב לזרום עם זה". במילים האלו מתאר אלון את התפנית שלקחה הקריירה שלו, מסולן להקת שוליים לאמן סולו מצליח שאף פרץ בהמשך אל הרדיו והמיינסטרים. למרות שכבודה של קריירת הסולו שלו במקומה מונח, קשה שלא לחשוב על ההחמצה שמלווה את סיפור הפליינג בייבי. במיוחד כשמאזינים שוב לשני האלבומים שלה,"Inner World" ו-"Pain To Give", שנשמעים רעננים גם היום כמעט עשור אחרי שהוקלטו.

אחרי כחמש שנים ללא פעילות משותפת חוזרים גבע אלון, גדי אלטמן ואיסר טננבאום לשתי הופעות איחוד בבארבי תל אביב (5-6.7), ומוציאים גרסה מחודשת של אלבומם הראשון "Inner World" שכוללת גם קטעים שלא יצאו מעולם. לקראת ההופעות הגיעו השלושה לקול הקמפוס לראיון ולסשן חי אותם תוכלו לשמוע במלואם אם תגללו אל סוף הפוסט. »» »»

מלחמת פופ

פט שופ בויז בהיכל נוקיה (23/06/2013)

אם אי פעם יילקח הוויכוח הנצחי בין הרוק לדיסקו לבית משפט, הפט שופ בויז יכולים להיות האדבוקטים הטובים ביותר לצד המנצנץ, ולא רק בגלל האנטגוניזם המוצהר שלהם כלפי הצד השני. לאורך קריירה של כמעט 30 שנה ביססו לעצמם ניל טננט וכריס לואו שם של יוצרי פופ אינטליגנטי ובעל אמירה, בז'אנר שתחכום יתר עלול להיות בעוכריו. בנוסף, את הדרך הזו, אל הראש כמו גם לאגן, הם עשו תוך כדי כתיבת להיטי ענק בשלושה עשורים שונים (לגבי העשור הנוכחי – חובת ההוכחה עוד עליהם). אבל דווקא בגלל השלמות שבה עיצבו את הסאונד והתדמית שלהם, במת ההופעה, טריטוריה טבעית להופעות רוק דווקא, נדמית כמקום בו הם צריכים להתאמץ יותר כדי להוכיח את עצמם.

אל תל אביב, להופעה שהתקיימה אמש (ראשון) בהיכל נוקיה, הם חזרו בפעם השלישית. בניגוד להופעה הקודמת ב-2009 שתפסה אותם בפיק יצירתי, אחרי האלבום המצוין "Yes", הפעם הם הגיעו במסגרת סיבוב הופעות די אפרורי כשמאחוריהם אלבום פושר ("Elysium") ולפניהם אלבום שעוד לא יצא ("Electric", שם שלא ברור איך עד היום לא ניתן לאף אלבום במסגרת סדרת השמות שמאפיינת את הצמד). החשש מהאפשרות שהם "ינסו" על הקהל חומרים חדשים על חשבון להיטים ישנים התבדה מהר מאוד. לא כי הם נמנעו מחומרים חדשים, ולא כי הרפרטואר הלהיטי שלהם נוגן במלואו; הערב הצליח להיות זורם ומעניין לכל אורכו בגלל בניית הסט המוצלחת. »» »»

למרות הכל, היה ממש נחמד

כוורת בבריכת הסולטן (19/06/2013)

לפני חודשיים העלתי פוסט אמביוולנטי לגבי הקאמבק של כוורת. כמה שבועות אחר כך הציעו לי ללכת ולסקר מטעם העכבר וחשבתי שזו תהיה הזדמנות לאמת או לשלול את ההתנגדויות שלי ואולי אפילו להגיע לתובנות חדשות. זה מה שיצא (ותודה לנועה מגר שנסעה איתי על התמונות הנהדרות):

בשונה מחבריו ללהקה, יצחק קלפטר התחיל את הקאמבק שלו מוקדם יותר השנה, ובנסיבות מעט מוזרות. אחרי שנתיים בהן שמו עלה לכותרות בעיקר בהקשרים בריאותיים, זכינו לראות אותו מפציע בדרמה הדוקומנטרית "איכילוב" של יס, בתור פציינט זקן, חביב ומעט היפוכונדר. שום דבר בהופעתו הקצרה והאנושית לא רמז על המשקל והחשיבות שיש לתרומתו לתרבות הישראלית. הסדרה אפילו לא טרחה להסביר לנו מי הוא. מי שבכל זאת זיהה זכה לקבל רובד נוסף ונוגע ללב, אבל קלפטר הפציינט שימש שם רק ניצב. התמונה העצובה ההיא זכתה לקונטרה אופטימית אמש במופע הקאמבק הראשון של כוורת, כאשר אותו קלפטר, עם אותה מגבעת מזוהה מהסדרה, ניגן סולו גיטרה ב"תמנון האיטר" וזכה בפעם הראשונה ולא האחרונה ל-standing ovation מששת אלפים מעריצים נרגשים. »» »»

השדים של שי נובלמן

ראיון והשמעת בכורה לקאבר לסופר פרי אנימלס. בעברית

את המוזיקה של שי נובלמן אני מכיר ומוקיר עוד מ-1999, אבל את נובלמן עצמו פגשתי לראשונה עשר שנים אחר כך במסיבת סופר פרי אנימלס (להלן הפריז). הרעיון המקורי עלה ב-2007. הפריז הוציאו את אלבומם Hey Venus!, ועמית קלישר ואני רצינו להרים מסיבה שננגן בה רק שירים שלהם מכל התקופות. הרציונל היה פשוט – אם אנחנו נהנה מערב כזה בטוח יש עוד עשרה אנשים בארץ שייהנו איתנו. את המסיבה קיימנו בריף רף ז"ל ואכן הגיעו עשרה אנשים. כמיטב המיתוסים, כמעט כל אחד מהאנשים שפגשתי שם לראשונה נשזר בחיי בדרך זו או אחרת.

ב-2009 הפריז הוציאו את Dark Days/Light Years וגם הפעם לא עמדנו בפיתוי. להפקה הצטרף יונתן קוטנר (שנשזר במסיבה הקודמת) ובהשראתו החלטנו להשקיע ולצרף לתקלוט גם הופעות אקוסטיות. המסיבה התקיימה בלבונטין 7 ואירחנו בה את ניצן חורש (אלקטרה), חיים כהן (Bitter Jews) ושי נובלמן. האחרון עלה לארבעה שירים: Sidewalk Surfer Girl, Ohio Heat, השיר Fix Idris אותו ביצע בוולשית בדואט עם בילי לוי (אשתו וסולנית Billy and the Firm) ו"שדים", גרסה עברית ל-Demons מאלבומם השני Radiator, ואחד השירים האהובים של הלהקה.

ארבע שנים עברו מאז, בתחילת יוני יוציא נובלמן את אלבומו השלישי והראשון בעברית, "יומי הוא חלום", ומה אתם יודעים, הביצוע העברי ל"שדים" הוקלט ונכנס לתוכו. אתם יכולים לשמוע אותו ממש כאן בהשמעת בכורה בלעדית וטראנס-גלקטית: »» »»

"לתת את התקליט במחווה אישית לאלפי אנשים"

ראיון עם הבילויים (13.03.2007)

שלשום קיבלתי את האלבום החדש של הבילויים שנרכש בהזמנה מוקדמת (= לפני שהוקלט). בגלל שביקשתי שישלח לבית של אמא שלי עוד לא יצאת לי לשמוע אותו, ולכן ביקורת לא תהיה כאן. לפני חצי שנה, כשהודיעו על איחוד, כתבתי בעכבר העיר ז"ל שזה לא משנה איך הם חוזרים, העיקר שהם חוזרים. בהמשך, כשמופע הקאמבק הראשון שלהם כבר היה סולד אאוט, גם פירטתי בעכבר אונליין למה זה מגיע להם. אבל אין לי עניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולשלוח אתכם לאתרים אחרים. אני  מעוניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולהשאיר אתכם בבלוג.

לפני חודשיים התראיינו הבילויים ב-7 לילות והצהירו שזה הראיון האחרון שלהם. עבורי זו היתה הרמה להנחתה. עכשיו, כשראיונות איתם נחשבים ל"נדירים", ערך הראיון שערכתי איתם לפני שש שנים עלה, לא? בקריירה העיתונאית שלי ראיינתי יחסית מעט אמנים, לשמחתי נעם עינבר וימי ויסלר נמצאים ברשימה המצומצמת, ובמקום של כבוד. אם אני לא מחשיב את הראיון שערכתי עם יהודה אטלס בעיתון בית הספר של כתה ג', אפשר לומר שהם היו המרואיינים הראשונים שלי. »» »»

חופשי ומאושר

הרומן שלי עם בורקו (שני אלבומים והופעה בלתי נשכחת)

אני לא זוכר במדויק מתי ואיך נתקלתי בו לראשונה, אבל זה היה עוד לפני שהתחלתי לשדר את התכנית "האור הצפוני" בקול הקמפוס אי אז ב-2009. מה שאני כן יכול להעיד זה שההכרות עם אלבום הבכורה שלו היתה ללא ספק אחד הטריגרים שדחפו אותי להקדיש תכנית שלמה לשירים מאיסלנד בפרט וסקנדינביה בכלל. באווירת סיכומי השנה חבר ביקש ממני המלצות לאלבומים מהשנה החולפת וידעתי מה תהיה המלצתי הראשונה. כשניסיתי לתאר מה אני מרגיש כלפיו, ובמיוחד כלפי אלבומו הראשון, כתבתי שכששמעתי אותו לראשונה נדהמתי איך מישהו הוציא אלבום שהוא בול, אבל *בול*, הטעם שלי. והאמת היא שאני לא מבין איך עדיין לא מצאתי פלטפורמה לכתוב עליו. אבל בדיוק בשביל זה פתחתי בלוג, אז הנה פוסט שמוקדש כולו לביורן קריסטיאנסון, הידוע יותר בשם בורקו. »» »»

Bring Sigur Rós to Israel

סיגור רוס בליסבון (14/2/13)

האמת שלא חשבתי שאכתוב פוסט על ההופעה של סיגור רוס. לא תכננתי ששניים מתוך ארבעה פוסטים בבלוג החדש יוקדשו ללהקה אחת, ובנוסף ישנו פרדוקס הביקורת התמידי שמלווה אותי בהופעות מהסוג הזה: איך אפשר לתעד במילים חוויה גדולה ממילים? אבל רצה הגורל וזו ההופעה המשמעותית ביותר שראיתי עד כה השנה, ומטרת הבלוג היא לתעד מחשבות על חוויות תרבותיות, אז דווקא ממנה להתעלם? ובכל זאת יש סיבה נוספת שאני כותב, נקרא לה אפילו אג'נדה. סיגור רוס צריכים להגיע לישראל, ואני לא רואה טעם להתקמצן במילים כל עוד יש בהן כדי לקדם את המטרה הזו. »» »»

הקסם של אודין ואדם

לילה אחד בפריז (28/11/2004)

אף פעם לא עשיתי טיול של אחרי צבא. טיול ארוך בהודו או דרום אמריקה נראה בעיני לא אטרקטיבי בזמנו, והתחושה המטעה ההיא שיש לי את כל הזמן שבעולם מנעה ממני לתכנן תכניות לטווח ארוך. אבל היו שלושה צירופי מקרים באותו קיץ של 2004, אני לא זוכר בדיוק מה קדם למה, שכן השתלבו לכדי איזשהו "טיול" שקרם עור וגידים בתקופה שאין אלא לכנותה "אחרי צבא". הראשון היה הזמנה מדודים שלי לשבוע הפלגה ביוון על יאכטה פרטית ששכרו (עם בן דוד סקיפר, במעבר מאי לאי, זו הייתה אחת החוויות הקרובות ביותר למושג "חופש" שחוויתי). השני היה הצעה של עודד לעבוד איתו בעגלות באנגליה. הצעה שברוח הספונטניות שאפפה אותי באותה תקופה נראתה כמו אופציה הגיונית (עוד וריאציה על המושג "חופש"). והשלישי, ואת זה אני דווקא זוכר בבהירות, היה ערב שגרתי בפאב "החצר" בכפר אזר. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שחיי הפרברים של גני תקווה אפשרו לנו, ומקום מפגש שבועי לחבר'ה במוצאי שבת. אני זוכר שסיפרתי לקלישר שסופר פרי אנימלס, שכבר אז היתה אחת הלהקות האהובות עלינו, מקיימת מופע חגיגי שנקרא Lightnin Friday באולם המלכותי ה-Royal Festival Hall. אני זוכר את המילים האלמותיות שלו: "למה שלא תיסע?". ואני זוכר את עצמי עונה ברגע של צלילות נדירה: "תכלס, למה לא באמת?" חופש. »» »»