כל הפוסטים בקטגורית מוזיקה בחוץ

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

לא אומרים יאק על מוזיקה

פודקאסט: ראיון עם סולן "יאק" מקס בלום בקול הקמפוס

זהו לא הביקור הראשון של מקס בלום בישראל. למעשה, כצאצא למשפחה לונדונית יהודית שחלקה עלה לישראל, תל אביב לא זרה לו. ובכל זאת הביקור הזה שונה. גם כי זו הזדמנות להראות לחברתו הבריטית את נופי ארצנו, וגם כי זו הזדמנות לעלות עם "יאק", להקתו חובקת העולם (מתופף אמריקאי ובסיסטית יפנית), להופעה הלילה (רביעי) בבארבי בתל אביב.

בזמן שסבו וסבתו בחרו לעשות עלייה, בלום יכול רק לברך על כך שאמו בחרה להישאר בלונדון. כמוזיקאי אין הרבה מדינות ותרבויות שמאפשרות למוזיקאים צעירים לפרוח (ישראל היא בודאי לא אחת כזאת). ונדמה שבסיפור של בלום, באופן ספציפי, הפריחה התרחשה באופן קליל למדי. להקתו הראשונה, "קג'ון דאנס פארטי" החלה לקבל תשומת לב כשהיה בן 15 בלבד, כאשר זכתה במעין תחרות להקות תיכוניסטים. משם הדרך לחוזה ולאלבום היתה מהירה (איפה עוד בעולם, מאז "שפיות זמנית" , להקת תיכוניסטים זוכה בתחרות כישרונות ומקבלת חוזה?). לאחר שהתפרקה, בלום וחברו להרכב דניאל בלומברג הקימו את "יאק", ונדמה שגם בסיבוב הזה הם פונקו על ידי הקהל והתקשורת. הם הוחתמו על ידי הלייבל האמריקאי "פאט פוסום", אלבום הבכורה שלהם זכה לביקורות טובות והם זכו לחמם את "דינזואור ג'וניור" ו"הפיקסיז". »» »»

הלהקה שממשיכה למצוא את ה-F

ראיון עם ה-Brain Candies לכבוד המחווה שעשו לברודקאסט

סקר שערכה לא מזמן חברת הפצת הסינגלים האלקטרונית פטיפון גילה שהדבר הראשון שרוב שדרני הרדיו והעורכים שמים לב אליו הוא שם האמן. אלו חדשות רעות עבור להקות ואמנים צעירים ולא מוכרים אבל ישנם גם יוצאים מן הכלל. ה-Brain candies לדוגמה, היא אמנם לא להקה חדשה, ויש מאחוריה כבר אלבום בכורה, אבל היא לגמרי להקה אלטרנטיבית ללא להיטי רדיו. ובכל זאת היא נכנסה  – ואני בטוח שלא רק אצלי – למועדון המצומצם של אמנים שעצם זה שאראה את שמם בעמוד הסינגלים החדשים יגרום לי להקליק ולשמוע אותו. אם יש כאן מסר הוא כנראה קשור איכשהו להתמדה, אבל יש דבר נוסף שמייחד את הקנדיז: טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית שקשה להתעלם ממנה.

כששמעתי את הסינגל החדש שלהם, "Finding the F", השמחה שלי היתה כפולה. לא רק שמדובר בשיר מצוין בפני עצמו, אלא גם במחווה מרגשת לאחת הלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות, Broadcast, ולסולנית האהובה טריש קינן, שמתה לפני שלוש שנים. בשמיעה ראשונה המחווה עברה לי מתחת לרדאר, אבל לא יכולתי שלא לשים לב להשפעות המובהקות של הלהקה. חשבתי שזיהיתי סוד שמור ביני לבין הלהקה, אבל אז קראתי את הקומוניקט וגיליתי שהסוד הוא די גלוי. המחווה לקינן מוטמעת בכל מילה בשיר, בתמונה שליוותה את הסינגל וכמובן בשמו: רפרנס ישיר לשיר "I Found the F". שפותח את האלבום Tender Buttons מ-2005.

מבסוט מהגילוי החלטתי שהמחווה ראויה לפוסט, ומכיוון שגיליתי עניין משותף עם חבריה, היה ברור לי שהפוסט יכלול שיחה. לשמחתי יצא שהראיון שאתם קוראים כאן הוא הראשון שנתנה הלהקה (יותר נכון איל פיק, הגיטריסט והזמר) מאז שחזרה לפעילות, כך שהשמחה כבר הפכה למשולשת.

»» »»

בוא נהפוך את זה לסיפור: ראיון עם עמית ארז

סיכום ביניים + בונוס: הקלטה נדירה בהשמעת בכורה

"אני עדיין מתרגשת מעצם העובדה שאחד החברים הכי טובים שלי הוא בעצם אמן שאני מעריצה".

 למרות שיחה מאוד ארוכה שערכתי עם עמית ארז, את הפוסט אני בוחר לפתוח דווקא בציטוט מתוך סטטוס בפייסבוק שהעלתה הזמרת רותם אור ערב הופעת ההשקה של הסיקרט סי, להקתו של ארז, בדצמבר האחרון. משפט שאני די מזדהה איתו שגם נתן את הטון לפוסט שלפניכם. את ארז הכרתי ב-2005, בזמן ששנינו עבדנו כמוכרי דיסקים בטאוור רקורדס, מגדל האופרה. אחת החממות החברתיות והמוזיקליות היותר מהנות שהיו לי בחיי. באותם ימים היינו משמיעים הרבה בחנות (לא במשמרות שלו כמובן) את "Wish I Could Make It a Story", אלבומו הראשון שהוקלט והופץ באופן עצמאי. כך התוודעתי לארז האדם ולארז המוזיקאי וגיליתי שאני ממש מחבב את שניהם.

 לכבוד האלבום החדש של הסיקרט סי -ואתם יודעים מה? תכלס ללא כל סיבה מיוחדת – נפגשתי עם עמית לשיחה ארוכה על הקריירה שלו. המטרה: לדבר איתו על הכל ולהציג בבלוג את "הסיפור המלא". האמצעי: לרכך אותו, תוך כדי שאני מודע לנקודת החולשה שלו – חמאת בוטנים (אחרי שנה של פעילות, הגיע הזמן שהבלוג יצדיק את שמו). וכך, מצויד בממרחים "נדירים" שייבאתי מארצות הברית, הגעתי לדירתו שבדרום תל אביב ובמשך כארבע שעות שאלתי את כל השאלות שתמיד עניינו אותי כעיתונאי, מעריץ וחבר. מה שיצא זה פוסט ארוך, מחולק לשמונה פרקים, המספקים טעימה מהקריירה שלו עד כה, ומשובצים במבחר שירים מכל התקופות. בזמן שישבנו, השמיע לי עמית הקלטות ישנות שלו. ביקשתי שיבחר אחת כדי לפנק את קוראי הבלוג. את הבחירה שלו, לחן מקורי לשיר "קורנליה" של יונה וולך, שהוקלט ב-1999, תוכלו למצוא בפרק השמיני. בנוסף, מצורפים בהמשך שני שירים שעברו שיפוץ דיגיטלי מתוך "Wish I Could Make It a Story" (אלבום שנכון לכתיבת שורות אלו לא קיים בבנדקמפ). שתהיה קריאה מעניינת והאזנה נעימה. »» »»

מה הסיפור של החבורה השמחה הזו?

ראיון עם טים דלאוטר, מנהיג הפוליפוניק ספרי

עיתונאים, וגם מעריצים רגילים, שמתכוננים לפגישה עם מוזיקאי מחו"ל, תמיד ידאגו להשחיל לקראת סוף הראיון את השאלה הצפויה אך מתבקשת: "ומתי תבואו לישראל?". במקרה של טים דלאוטר, מנהיג להקת הפוליפוניק ספרי, וטיפוס לבבי ובלתי אמצעי בפני עצמו, השאלה הגיעה לכיווני ובאופן לא צפוי. כבר בצהרי היום, כשעתיים לפני פגישתנו המתוכננת שנערכה בפסטיבל Fun Fun Fun שבאוסטין, טקסס, קיבלתי ממנו את המסרון הבא: "אני מצפה כבר לפגוש אותך. תעזור לנו להגיע לישראל". מי שמכיר את הלהקה, ודאי לא מופתע מהסגנון. הפוליפוניק ספרי ידועים בגישתם החיובית, שיחד עם התלבושות הייחודיות אותן הם לובשים על הבמה – בדרך כלל גלביות ושמלות פרחוניות – משווה להם תדמית היפית למדי.

אבל לפוליפוניק ספרי יש מאפיין נוסף שתופס את העין כשנתקלים בהם לראשונה, כזה שגם מקשה עליהם להסתובב ולהופיע ברחבי העולם. זהו הרכב שחברים בו 21 נגנים, הכוללים לצד גיטרה-בס-תופים גם מחלקת כלי נשיפה, חמש זמרות ליווי, כלי הקשה, כינור, צ'לו, קלידן ונבלנית. "כשרק התחלנו והופענו הרבה, היינו 29 אנשים על הבמה", נזכר דלאוטר כשאנחנו נפגשים מאחורי הקלעים, כשעה אחרי הופעה אנרגטית בפסטיבל. "אבל בזמן ההוא היה לנו לייבל שנתן לנו כסף לעשות את זה, ואתה יכול לעשות דברים כשיש לך כסף. כשאתה לבד, מה שאנחנו עושים כבר קרוב לתשע שנים, זה נהיה ממש קשה. חזרנו עכשיו מסיבוב הופעות באוסטרליה וחייבו את כרטיס האשראי שלי במשהו כמו 10 אלף דולר על טיסות. אני שילמתי על זה כי את הכסף מקבלים רק אחרי ההופעה. נהוג לקבל חצי מראש אבל אפילו חצי לא מספיק כדי לכסות על ההוצאות שלנו. אבל בסוף גרמנו לזה לקרות". »» »»

פאן לנו באוסטין

מסקנות ותמונות מפסטיבל Fun Fun Fun

מאז שהפכתי לאדם בוגר שמתכנן חופשות בכוחות עצמו, כל פעם שטסתי ליעד כלשהו קיוויתי לתפוס בו להקות שאני אוהב בהופעות אקראיות. כמובן שזה אף פעם לא קרה. הסיכוי שלהקה אהובה תופיע דווקא בעיר אליה אני נוסע בטווח תאריכים מאוד מוגבל הוא נמוך ביותר. אבל לפעמים יש הפתעות, ולפעמים יש מזל, ולפעמים הוא כל כך מופרך שבדיעבד קשה להאמין שאכן מדובר במזל. כשאני כותב שהייתי בפסטיבל fun fun fun באוסטין טקסס, עם רשימת אמנים אגדית, אפילו אני מתקשה להאמין שלא תכננתי מלכתחילה את כל הנסיעה סביבו. אבל האמת היא שהגעתי לשם במקרה. בתוך road trip מהודק ומתוכנן היטב, גיליתי לגמרי במקרה שהפסטיבל הזה התקיים בדיוק בשלושה ימים שתכננתי להקציב לביקור בבירת המוזיקה הטקסנית. אז מה, אני לא אלך?

היו שמות שתפסו לי את העין כבר בבית כמו טלוויז'ן, דירהאנטר, ג'וני מאר, פוליפוניק ספרי, הווקמן ודניאל ג'ונסטון, והיו הופעות שראיתי שם מבלי לתכנן והשאירו עלי רושם עז, כמו דלתרון 3030, ביל קלאהאן, קורט וייל וג'ורסיק 5. אבל החלטתי שאת הפוסט הזה לא אקדיש לביקורת או סקירה של הפסטיבל. את הפן המוזיקלי של הפוסט אני מעדיף להעביר דרך התמונות הנהדרות שצילמה עדי מור. »» »»

להיות מנהלי הלייבל של האמנים האהובים עלינו

השנה החולפת תיזכר כזאת שפרצה את סכר מימון-ההמון. מי מרוויח? ומה צריך לדעת?

"למה שאני אלך למידל-מן כשאני יכול להגיע אל הקהל שלי בצורה ישירה, ובאותה הזדמנות לחזק את הקשר שלי איתו? הקהל רק ירוויח מזה וגם אני רק ארוויח מזה". את השאלה הזו מחזיר יהוא ירון בתגובה לשאלה מדוע בחר לממן את אלבומו השני, "אמן השכנוע העצמי", באמצעות אתר מימון-המון (קראודפנדינג). "הייתי צריכה סכום כסף אחרון בשביל אלבום שעבדתי עליו שנים, ונורא מצא חן בעיני הרעיון הזה", מספרת אליוט (שרון בן עזר) שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, "5772", באותה שיטה. "הקהל קנה מוצרים שלי, פשוט מכרתי לו אותם לפני שהאלבום יצא. בעצם פתחתי חנות וככה מימנתי את יחסי הציבור וההוצאה שלו".

יהוא ירון ואליוט לא לבד. מה שהתחיל כתופעה אזוטרית יחסית בשוק המוזיקה, צמח השנה באופן משמעותי כאשר עוד ועוד אמנים השתמשו בפלטפורמה על מנת לממן את אלבומיהם. בין המועמדים למצעד השנתי של קול הקמפוס תמצאו לצד אלבומיהם של ירון ואליוט גם את אבי עדאקי ולוס כפרוס שמומנו באותה צורה, דרך האתר הישראלי "הדסטארט". כיום באתר אפשר למצוא שמות כמו עלמה זהר, שי להב ונגה שלו שברגעים אלו ממש מבקשים את תמיכתכם. הפרויקט המדובר של יענקלה רוטבליט ותומר יוסף, "החצר האחורית", כבר הושלם ויש להניח שהתוצאה כבר תיקח חלק משמעותי בסיכומי השנה הבאה. "הבילויים", שהוציאו השנה את אלבומם השלישי "הורה הסלמה", אמנם פעלו בפלטפורמה עצמאית, אך עיקרון המימון היה דומה: הקהל שילם על האלבום לפני שהוא יצא. בחלק מהאלבומים אפילו לפני שהוקלט. »» »»

ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח. »» »»

גלי גלים: טליה אליאב בסשן חי באולפן

טליה אליאב ושי לוינשטיין מבצעים שירים מהאלבום החדש 6:28

האלבום 6:28 הוא אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר שיצאו השנה. לא אפרט יותר מדי מה אני חושב עליו מסיבה פשוטה שבשבוע הבא אעלה פוסט "סיכום שנה" ואתן לו כבוד לצד עוד ארבעה אלבומים שאהבתי במיוחד והצבעתי להם במצעד סיכום השנה של קול הקמפוס. בערב חמישי הגיעה אליאב יחד עם בן זוגה ושותפה המוזיקלי שי לוינשטיין לאולפני הרדיו לסשן חי וראיון. בהתחלה חשבתי לתמלל חלקים ממנו לבלוג, אבל האמת היא שמה שהיה שם היה יותר "שיחה" מ"ראיון", ואני אומר את זה במובן הכי חיובי של המילה. שעה מהנה וקומוניקטיבית שחלפה, לפחות למי שישב באולפן, מהר מדי.

בהכנה של הפוסט התלבטתי איזה שיר לחתוך ולתת להאזנה מוקדמת, כטעימה למי שיבחר לא להאזין לפודקאסט המלא. בתחילת האלבום ישנו רצף של ארבעה שירים מופלאים: "גלי גלים", "יפו", "6:28" ו"שיר ילדות". בכל האזנה שיר אחר בלט בתודעה שלי כמאסטרפיס של האלבום. במהלך הסשן, דווקא בגרסה "הערומה" שלו, לבד עם פסנתר, גיליתי את השיר "רחובות". אחרי השידור, מנהל האולפנים של הרדיו ומי שצילם את הסשן (בקרוב הוידאו), נמרוד הלברטל, אמר לה שסגנון ההלחנה שלה מזכיר לו את מתי כספי. לדעתי מדובר במחמאה אדירה. כשהאזנתי לפודקאסט שוב, בשיר הזה נפל לי האסימון שהוא צודק. דווקא באלבום שההפקה האלקטרונית שבו כל כך בולטת לטובה, כיף לגלות שמתחתיה מסתתרים גם שירים נפלאים. »» »»