כל הפוסטים בקטגורית מוזיקה בבית

מסע בין אלבומי הסולו של גריף ריס

מה לשמוע וממה להתרחק? המדריך המלא + מיקסטייפ

כשסולן להקה מוציא אלבום סולו זה בדרך כלל מעיד על אחד משני תרחישים. או שהלהקה שלו התפרקה וזו דרכו היחידה בעצם להמשיך בקריירה מוזיקלית, או שהוא מחפש דרכים אלטרנטיביות לבוא בהן לידי ביטוי, בדרך כלל כי הסגנון המוזיקלי או ההיררכיה היצירתית לא מאפשרים לו זאת בלהקת האם. במקרה של סולן הסופר פרי אנימלס, שלמרות הפסקה של חמש שנים מעולם לא התפרקה באופן רשמי (וממילא הוא החל את פרויקטי הסולו שלו במקביל לפעילותה), כנראה שמדובר בתרחיש השני. יתרה מזאת, כשמדובר בגריף ריס (או גרוף, במבטא וולשי כבד) ובלהקתו, קשה אפילו לדבר על מגבלה יצירתית. זו להקה שמעולם לא נרתעה משום סגנון מוזיקלי או אמנותי (אלבום בוולשית, הפקות טכנו, שיתופי פעולה אקספירמנטלים עם פול מקרטני, תחפושות שעירות בקליפים והופעות, רכישת טנק). לכן כששמים זכוכית מגדלת על פרויקטי הסולו של ריס אפשר לגלות הרבה יותר מגיוון יצירתי. בדרך כלל יש שם השתוללויות שלמות, סיפורים והפקות כיד הדמיון. הסולן של אחת הלהקות היצירתיות ביותר שקמו בשני העשורים האחרונים, הלך לכיוונים אפילו יותר קיצוניים בפרויקטים הצדדיים שלו (לפחות בחלקם).

לכבוד הפרויקט החדש שלו "American Interior" (פרטים בהמשך), שכולל לא פחות מאשר אלבום, סרט, ספר ואפליקציה, החלטתי לחזור אחורה למגוון ההפקות שיזם. בעיקר כדי לספר עליהם, אבל גם כדי לספק זווית ביקורתית ולהמליץ אל איזה פרויקטים כדאי להתקרב ולאילו פחות. הייתי יכול לערוך רשימה כזו על פרויקטי הסולו של כל חברי הלהקה (אסיד קז'ואלס, אלבומי הסולו של קיאן קיארן, האלבום המצוין של The Peth והאלבום המצופה של Gulp), אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד. היום יוקדש כולו לגריף.

»» »»

WhoMadeWho רוצים שניקח אותם ברצינות

אז ערכנו להם ספיישל של שלוש שעות לכבוד האלבום החדש

ישנן להקות שיש להן יותר מזל מאשר אחרות. WhoMadeWho היא אחת כזו. בשל היותה להקה עדיין שולית יחסית ארשה לעצמי לחזור על שתי אנקדוטות, שאמנם נהפכו לקצת שחוקות בהקשר שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהיותן מכוננות בהתפתחות הלהקה. הראשונה היא הקאבר שביצע ג'וש הומי, סולן Queens of the Stone Age, לשירם Space For Rent מהאלבום הראשון. אמנם מדובר בקאבר שביצע בהופעות (אפשר למצוא ביוטיוב באיכות ירודה), אבל כזה שהספיק לעשות כנפיים ולהדביק על הלהקה חותמת איכות שרק דמות מוערכת ואהובה כמו הומי יכול לתת.

הסיפור השני התרחש בערך אותה שנה (2007) בפסטיבל בניקסים בספרד. הקלקסונס היו אמורים לעלות למופע הראשי של הערב, אך המטוס שלהם התעכב. WhoMadeWho נקראו להחליפם, למרות שהיו אנונימיים יחסית ורחוקים מאוד מלהיות להקת "הדליין". בהתחלה נשמעו קריאות בוז מהקהל שלא קיבל את מה שהובטח לו. עד סוף ההופעה כל הקהל היה באוויר. אם לא שמעתם על הטריו הדני עד כה, שתי האנקדוטות האלו יספקו את הרקע המתאים: להקת הופעות אדירה על הספקטרום המוזיקלי שבין ג'וש הומי לקלקסונס. »» »»

שירי השנה שלי – סיכום 2013

כותב הבלוג מזדקן, וכך גם הבחירות שלו

בחודש האחרון, באווירת סיכומי השנה, החלטתי לדרג בעמוד הפייסבוק של הבלוג את 30 השירים שהכי אהבתי השנה. מדובר ברשימה סובייקטיבית לחלוטין, ולקח לי זמן להחליט אם "להנציח" אותה גם בבלוג, מטעמים של "את מי זה מעניין?". בסוף החלטתי שכן, ולו רק בשביל שלי יהיה תיעוד אישי של השנה המוזיקלית. כבר עכשיו אני יכול להבין ממנה משהו מעניין, וטיפה מדכא על עצמי. רק שמונה מתוך ה-30 שייכים ללהקות שהתחילו לפעול בעשור הנוכחי (2010 והלאה). מה זה אומר? שהסבלנות שלי לשמוע מוזיקה חדשה הולכת ויורדת, ושבבחירה בין האזנה ללהקה מוכרת ואהובה לבין להקה חדשה שאני לא מכיר, יש לי נטייה ברורה לכיוון הותיקים.

לשמחתי, הרבה להקות אהובות הוציאו השנה אלבומים באמת טובים, כך שלמרות הכל אני חושב שמדובר ברשימה טובה. כדי לקבל רושם אמיתי מהשנה האחרונה אני ממליץ להסתכל ברשימות של הקצה, קול הקמפוס ועונג שבת. בינתיים הנה הרשימה הפרטית שלי. »» »»

האזינו: האזרח צודרוב והשפנפן – האנתולוגיה

40 קטעים בהשמעת בכורה אינטרנטית

מתי בפעם האחרונה שמעתם את האזרח צודרוב והשפנפן? למי שלא מכיר, מדובר בצמד מוזיקלי שפעל בעשור הקודם והקפיא פעילות לפני בערך ארבע שנים. לתקופה מסוימת אפילו הייתי המנהל שלהם, קבעתי להם הופעות וניסיתי לעניין תקשורת ויחסי ציבור. יחד הגענו להישגים מינוריים (יחסית לצמד אינדי ישראלי כמובן) כמו אירוח בפסטיבלי אינדינגב ופולקלה, פוסט באיזה בלוג, אירוח בקול הקמפוס (לפני שהתחלתי לשדר שם). לא יותר מזה. הרבה מאזינים חשבו שמדובר בבדיחה אבל האמת היא שבמוזיקה שלהם – למרות השירים הקצרים – היה יותר עומק ממה שנדמה בשמיעה ראשונה. »» »»

החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם. »» »»

סיפורים לשעת לילה מאוחרת

Goldfrapp - Tales Of Us: ביקורת + פודקאסט

אחד האלמנטים החינניים בקריירה של גולדפראפ זה פיצול האישיות המוזיקלי. אפשר לקטלג את היצירה שלהם על שני צירים: הפופי-פולקי והאלקטרוני-אקוסטי. אל השיא האלקטרו-פופי שלהם הם הגיעו ב-2005 עם אלבומם השלישי והמצליח, Supernature. השיא האקוסטי-פולקי שלהם יצא ממש עכשיו והוא נקרא Tales of Us. השוואה בין שני האלבומים יכולה להיות מבלבלת. נשמע כאילו הם שייכים לשני הרכבים שונים. אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי מחבקים את ההבדלים האלו ומה שחשוב זה שהם נשארים נאמנים לעצמם. "תמיד היו לנו שני עולמות שהתקיימו במקביל: הסאונד הפסטורלי, תזמורתי מצד אחד והסאונד הקשוח והסינתטי יותר מצד שני", אמרה אליסון בראיון לאחרונה. "אני אוהבת את שניהם". »» »»

אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג

לקראת מצעד האלבומים הישראלי של קול הקמפוס

יש אנשים, בעיקר מוזיקאים, ששונאים מצעדי מוזיקה ולא מבינים איך אפשר לדרג או להכתיר אמנות. אני לא אחד מהם. כבר כשהייתי ילד קטן, המצעדים של רשת ג' ו-MTV היו עבורי עוגנים של אושר שבועי (לא בטוח שאני מוכן לחשוף עד כמה עמוקה היתה רמת האובססיביות שלי סביבם). גם כאדם בוגר אני מוצא בהם הנאה, וכשדרן ועורך יצא לי גם להפיק כמה. השנה זה יקרה שוב, ב-1 בספטמבר בקול הקמפוס, כשאעביר את משדר סיכום השנה הישראלי יחד עם סער גמזו ובן שלו. מתוך כל האלבומים שיצאו השנה בחרנו 50 אלבומים בולטים, מתוכם כל אחד יכול לבחור חמישה. כמובן שניצלתי את זכותי הדמוקרטית ובחרתי גם אני. במהלך דמוקרטי קצת פחות אשתמש באמצעי התקשורת שבבעלותי (הבלוג הזה) כדי לשכנע גם אתכם להצביע לאלבומים האהובים עלי (הי, לשלדון זה עבד). בהתחלה חשבתי לכתוב פוסט ארוך יותר שכולל את כל האלבומים שאהבתי השנה, אבל בסוף החלטתי להתמקד בחמישה. אם במהלך ההצבעה נאלצתי להתפשר ולבצע בחירות הרות גורל, יהיה זה רק הוגן אם גם אצדיק ואפרט אותן. אז הנה לפניכם, חמשת אלבומי השנה שלי לשנת תשע"ג (בסדר אקראי): »» »»

אידיוטים מועילים

The Electric Soft Parade - IDIOTS + מיני ספיישל בתכנית מיקס בוטנים #8

אני מאוד מחבב את The Electric Soft Parade. בכוונה השתמשתי בפועל החלבי "מחבב". זו לא להקה "מעולה" או "אחת בדורה", היא לא "שינתה את חיי" ואלבום חדש שלה זו לא "בשורה מוזיקלית חשובה". אבל דווקא בגלל זה, בגלל האופי הלכאורה צנוע שלה והלוזריות המסוימת שמאפיינת את הקריירה שלה, אני מוצא בה אנדרדוגיות חיננית שקשה שלא לחבב. וכמובן, הם יודעים לכתוב שירים. »» »»

צעד קטן של אביב גדג', צעד גדול למוזיקה הישראלית

"ילדים של מהגרים" (2013) + פודקאסט המוקדש כולו לגדג' ואלג'יר

היות והתחייבתי בעמוד האודות של הבלוג "לכתוב על מוזיקה מזווית אישית", אני מוכרח לפתוח את הפוסט על האלבום החדש של אביב גדג' בסוג של וידוי, גם אם הוא לא יוציא אותי כל כך טוב. ב-2003, כשעוד הייתי חייל, קיבלתי מבועז כהן, שכן, חבר של המשפחה וכמובן עיתונאי ושדרן ב-88, עותק דמו של "מנועים קדימה", אלבום חדש של להקה שמעולם לא שמעתי את שמה עד אותו רגע בשם אלג'יר. למרות שהעותק לווה בסופרלטיבים בסגנון "אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות" (או אולי זה היה "בכל הזמנים?", אני לא זוכר), התייחסתי אליו די באדישות. למה? אולי כי לא ציפיתי ליותר מדי מרוק ישראלי באותה תקופה, אולי כי האוזן שלי היתה מכוילת למוזיקת אינדי קלילה יותר מתקופת הזוהר של תחילת העשור הקודם, ואולי פשוט לא הייתי בשל "להוביל דעת קהל" ולעמוד לפני העדר. בסופו של דבר, כשהאלבום "התפוצץ" בערך שנה אחרי, אכלתי את הכובע והפכתי לאחת הכבשים באותו עדר ששטף את הבארבי בהופעות הלהקה. »» »»

מיקס בוטנים #1

Iggy and The Stooges, The Flying Baby, Neon Neon, David Bowie, Blur, Cate Le Bon, The Strokes, Deerhunter, חוה אלברשטיין, הבילויים, לא כוחות

איזה כיף לנצל את ימי החופש והאבטלה להדבקת פערים והאזנה למוזיקה חדשה. כיף אפילו יותר לחזור לשדר אחרי כמעט שנה של הפסקה. אנשים שאלו אותי מה המהות של התכנית החדשה, ואני חושב שהתשובה הכי טובה היא שאין מהות. אם בעבר הייתי צריך את המסגרות כדי לכוון אותי (מוזיקת אינדי חדשה, שירים מסקנדינביה), אז עכשיו אני מוכן לבוא בראש קצת יותר פתוח. אז כן, תהיה שם בעיקר מוזיקת אינדי בשלל גוונים ומכל מני תקופות, ואני לא זונח את הזווית הסקנדינבית, אבל הזווית תהיה טיפה יותר אישית, בלי לחשוב או לנתח יותר מדי. עבור אנשים כמוני זה בדיוק האתגר.
»» »»