כל הפוסטים בקטגורית הכל אישי

קוראים לי ניר ואין לי סולם

רטינה על השיר "לאבא שלי יש סולם"

למרות שעמוד הפייסבוק שלי לא מעיד על כך אני אבא כבר כמעט חמישה חודשים. אני אמנם מאוד מבסוט מהסטטוס והמעמד אבל זה לא אומר שהפסקתי לרטון. אז הנה רטינה שלי על שיר ילדים ידוע ואהוב, שאמור לפאר אותי אבל בפועל רק מעצבן – "לאבא שלי יש סולם" שכתבה תלמה אליגון.

בתור אחד עם ידיים שמאליות שלא יודע לתקן כלום, גרוע בכדורגל ומעולם לא הלך מכות, תמיד נאבקתי עם הציפיות החברתיות שיש לעולם ממני בתור גבר. כמה חבל שדווקא במעמד הכי גברי וטבעי שיכול להיות (אבהות, נו) זה חוזר לבעוט בי מתחת לחגורה. »» »»

טרור, דיכאון ודת' מטאל

מחשבות בעקבות הפיגוע בפריז

כשיש פיגועים או אסונות מעבר לים התקשורת בארץ תמיד מנסה למצוא את הזווית הישראלית או לכל הפחות היהודית. יש היגיון מאחורי זה. קל לנו יותר להבין ולהתחבר לטרגדיות אנושיות כשאנו חשים הזדהות עם הקורבנות. הפיגוע במועדון הבטקלן בפריז במהלך המופע של Eagles of Death Metal פעל עלי בצורה דומה, רק שהפעם אלו לא היו ישראלים על הכוונת. גם לא יהודים. זה היה קהל של צעירים שאוהבים מוזיקה. כנראה קבוצת הייחוס הקרובה אלי ביותר. בשבת בבוקר העולם כולו התעורר למציאות זוועתית, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שמיוזיק-הדס בגילאים ומתרבויות שונות הזדעזעו עוד יותר. אולי כי נדמה שהמיינסטרים, שאמנם כבר רגיל בדרכו להתמודד עם זוועות, קצת פספס את המשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות של טבח בהופעת רוק (ורק כדי להדגים את הניכור: ביום הראשון עוד התייחסו למועדון כאולם קונצרטים). כשם שפיגוע שכוון נגד אזרחים אמריקאים מאלץ את ארצות הברית לצאת למלחמה, כך גם אנחנו – צעירים רבים מרחבי העולם שמה שמאחד אותם זו שפת האהבה למוזיקה, חופש ותרבות – מצאנו את עצמנו בעל כורחנו בלב הזוועות. אבל כיצד אנחנו נגיב? »» »»

בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

מזל טוב! הבלוג בן שנה

שלושת הפוסטים הנקראים ביותר ושלושת הפוסטים המוזנחים

כמעט בלי ששמתי לב הבלוג הזה חוגג שנה. מאז ה-1.02.2013 עלו בו 37 פוסטים, הראשון היה טור שכתבתי על שיתוף הפעולה בין חוה אלברשטיין לתמיר מוסקט, והאחרון – סיכום השנה הלועזית שעלה בסוף דצמבר. השתדלתי בכל חודש להעלות לפחות פוסט אחד, אבל דווקא בחודש האחרון התרשלתי. כנראה בגלל שמצאתי מקומות אחרים לכתוב בהם (לינקים כאן), ואולי כי השקעתי את כל האנרגיות בכתבה גדולה שעליה אני עובד בימים אלו ותתפרסם כאן בבלוג בקרוב.

בשנה החולפת פורסמו כאן טורים, ביקורות, ראיונות ופודקאסטים. לכבוד יום ההולדת בחרתי לתת ספוט לשלושת הפוסטים הנקראים ביותר, ושלושת הפוסטים הכי פחות נקראים (להלן "המוזנחים"). שווה לתת להם הזדמנות נוספת. תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב ושיתף. בואו לבקר גם בשנה הבאה (ואל תשכחו לעשות לייק בפייסבוק!) »» »»

החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם. »» »»

על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג. »» »»

לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לצאת?

כוורת בפארק: בעד ונגד

יום רביעי, שעה 23:00. ארבע שעות אחרי פתיחת הקופות למופע הרביעי של כוורת בפארק הירקון. ניסיון העבר הראה שיש סיכוי גבוה שעד שאסיים לכתוב את הפוסט לא יישארו כרטיסים. ובכל זאת משהו עוצר אותי מלעשות את פעולת הרכישה הפשוטה. השאלה האם ללכת להופעה הופכת למורכבת, הימנעות ממנה הופכת למופגנת. מי יודע, אולי "תרפיית כתיבה" תעזור.

זה האיחוד הרביעי ללהקה והשני שיוצא לי לסרב לו כאדם בוגר. למה בעצם? כוורת היתה אחת הלהקות הראשונות שאהבתי באופן עצמאי (כלומר אחרי שההורים שלי גילו לי אותם). יחד עם הביטלס ועוד כל מני שטויות שאספתי מהMTV בתחילת הניינטיז, יש להם חלק גדול בעיצוב עולמי המוזיקלי. עולם שגרם לי להתגאות במוזיקה כתחביב שעם השנים תפס מקום משמעותי יותר בחיי. וזה לא במקרה. העולם שהם הציעו היה צבעוני, מקורי, אינטליגנטי, מורכב, ובעיקר מאוד מאוד מבדר. מילא אם זו היתה אפיזודת ילדות חולפת, אבל לאורך השנים גיליתי שמדובר ב"מתנה שממשיכה לתת". כך הרגשתי כשגיליתי בגיל 18 את מוטיבי הפרוג-רוק של "הבלדה על ארי ודרצ'י", או כשהבנתי בגיל עשרים ומשהו את המשמעות של "ילד מזדקן". מעניין שגם עם גוף יצירה דל יחסית עדיין האסימונים על שירים מסוימים נופלים מאוחר. התגלית האחרונה שלי, מהשנה האחרונה, היא יצירת המופת הצנועה "לא ידענו מה לעשות" ("ארצות ומדינות תלויות בכוכבים, ואנחנו כמו צב על גבו תלויים על קולבים"). אפילו שיר בסיסי כמו "שיר המכולת" נשמע רענן לגמרי כשמתגברים על הנונסנס במילים ומקשיבים רק לעיבוד העשיר. »» »»

עוד מעט נהפוך לג'ינגל

למה לא אקשיב השנה למשדר "עוד מעט נהפוך לשיר"

1. כבר שנים שאני חש אי נוחות אל מול הפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". השנה החלטתי לנסות ולפענח למה. לכאורה מדובר במפעל הנצחה מכובד ולא שגרתי לחללי מלחמות ישראל. כזה שמאפשר להציג אותם באור פחות לוחמני ויותר הומאני. בנוסף הוא מעשיר את התרבות, ומאפשר לזמרים לזכות בחשיפה נאה תוך שהם מתנדבים למען מטרה טובה. על פני השטח הכל נראה טוב ויפה, אלו המנגנונים שמתחת לפני השטח שמעוררים אצלי תרעומת.

הפרויקט צורם כי הוא מאלץ את כל הגורמים המעורבים (כותב, מבצע, מאזין) להשתתף במעגל לא נוח של אירוניה מרירה. ארז שטרק כתב למגירה את המילים "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר". כשהוא נהרג בהתרסקות מסוק, השיר שכתב נטען בסאבטקסט ציני שגרם לו לנצוץ מעל ערמת שירים, רובם ככל הנראה בינוניים, שחיילים מין השורה בדרך כלל כותבים. כשחברי כנסיית השכל הלחינו וביצעו את השיר – גם אם היו בליבם רק כוונות טובות – צירוף המקרים האירוני והאכזרי הזה לא נעלם מעיניהם והם ידעו שהוא לא יעלם מעיניו של הקהל הרחב. זה מצידו אכן קלט את המסר והפך את השיר ללהיט שחצה את גבולות יום הזיכרון עד שהגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים של אותה שנה. »» »»

הקסם של אודין ואדם

לילה אחד בפריז (28/11/2004)

אף פעם לא עשיתי טיול של אחרי צבא. טיול ארוך בהודו או דרום אמריקה נראה בעיני לא אטרקטיבי בזמנו, והתחושה המטעה ההיא שיש לי את כל הזמן שבעולם מנעה ממני לתכנן תכניות לטווח ארוך. אבל היו שלושה צירופי מקרים באותו קיץ של 2004, אני לא זוכר בדיוק מה קדם למה, שכן השתלבו לכדי איזשהו "טיול" שקרם עור וגידים בתקופה שאין אלא לכנותה "אחרי צבא". הראשון היה הזמנה מדודים שלי לשבוע הפלגה ביוון על יאכטה פרטית ששכרו (עם בן דוד סקיפר, במעבר מאי לאי, זו הייתה אחת החוויות הקרובות ביותר למושג "חופש" שחוויתי). השני היה הצעה של עודד לעבוד איתו בעגלות באנגליה. הצעה שברוח הספונטניות שאפפה אותי באותה תקופה נראתה כמו אופציה הגיונית (עוד וריאציה על המושג "חופש"). והשלישי, ואת זה אני דווקא זוכר בבהירות, היה ערב שגרתי בפאב "החצר" בכפר אזר. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שחיי הפרברים של גני תקווה אפשרו לנו, ומקום מפגש שבועי לחבר'ה במוצאי שבת. אני זוכר שסיפרתי לקלישר שסופר פרי אנימלס, שכבר אז היתה אחת הלהקות האהובות עלינו, מקיימת מופע חגיגי שנקרא Lightnin Friday באולם המלכותי ה-Royal Festival Hall. אני זוכר את המילים האלמותיות שלו: "למה שלא תיסע?". ואני זוכר את עצמי עונה ברגע של צלילות נדירה: "תכלס, למה לא באמת?" חופש. »» »»