"חדר": סרט שמאחה את הלב

קשה לצפייה אבל אופטימי יותר משנדמה

פורסם ביום רביעי, 10 בפברואר 2016

הסרט "חדר" אינו קל לצפייה. אני לא יודע מה אתם יודעים על העלילה שלו אבל גם אם קראתם רק את השורה הראשונה בתקציר אתם יודעים שחוויה מהנה לא מצפה לכם שם. כאן המקום להמליץ ולהזהיר: במידה ולא קראתם על הסרט כלום ולא צפיתם בטריילר – אל תעשו את זה ואל תמשיכו לקרוא את הפוסט. כדי לקבל את החוויה המקסימלית (לדעתי) כדאי לבוא אליו דף חלק ככל שאפשר. מכאן והלאה הטקסט יהיה רצוף בספויילרים ולמעשה יהיה מעין ניתוח רפלקסיבי שמיועד אך ורק לחפירה בדיעבד. הגעתם עד לכאן ולא צפיתם עדיין? תפסיקו לקרוא ולכו לעשות זאת. אני אחכה כאן כשתחזרו.

ועכשיו לשורת התקציר, אולי הדבר היחיד ש"מותר" לדעת לפני שנכנסים (בעיקר כדי להחליט אם להיכנס למערבולת הרגשית הזו מלכתחילה): "ג'ק הוא ילד בן 5, שבילה את כל חייו בשבי במרתף ומעולם לא ראה את העולם החיצון. כמה ימים אחרי יום הולדתו החמישי, ינסו ג'ק ואמו לצאת אל העולם שבחוץ" (מתוך אתר "סרט"). "חדר"  – שביים לני אברהמסון ומבוסס על ספר בעל אותו השם שכתבה אמה דונהיו – הוא סרט אסונות מז'אנר "סרטי האסונות האישיים", כזה ששם את גיבוריו בהתמודדות עם תאונה, מוות, אונס, חטיפה, אובדן ילד או הורה. בדרך כלל סרטים כאלו מציירים לנו בתחילתו תמונה אידילית שגרתית פחות או יותר, כאשר המפלצת (המטאפורית) מחכה לנו מעבר לפינה. ב"חדר" המצב שונה. כאן נקודת הפתיחה שלנו היא תחתית הבור. המפלצת כבר כאן ואפילו מופיעה בפרצופה בחמש הדקות הראשונות של הסרט.

הטריילר. לא לצפות אם לא ראיתם את הסרט!

ג'ק ואמו כלואים בחדר. אמא (ברי לארסון) נחטפה וחיה בחדר ללא מגע עם אור יום או עם העולם החיצון כבר שבע שנים. ג'ק (ג'ייקוב טרמבלי) נולד בחדר ו"חוגג" בו יום הולדת חמש. שיגרת חייהם כוללת לצד קריאת סיפורים, מקלחות משותפות וארוחות בסיסיות גם מעשי אונס חוזרים שבמהלכם נאלץ ג'ק להתחבא בארון. זה כל כך מזעזע עבורנו ועם זאת כל כך בנאלי ושגרתי עבורם. תזכורת לפער הזה אנו מקבלים בחלקו השני של הסרט כאשר ג'ק מספר לסבתו בשוויון נפש את מה שמבחינתו היתה שגרה יומיומית טבעית. המבט המבועת בפניה הוא מה שאנו אמורים להרגיש, אך הסרט, שמבוים ביד אמן מאופקת ולא מלודרמתית (בחלקו הראשון), מונע מאתנו את הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה.

כאן צריך להגיד משהו על העובדה שהסרט מחולק לשני חלקים, עובדה שהטריילר חושף בגסות ורוב הביקורות אינן יכולות שלא להתייחס אליה. אני כאמור לא ידעתי את זה, ולכן לאורך כל חציו הראשון של הסרט לא היה לי שום מושג כיצד יסתיים הסיפור המזוויע של ג'ק ואמו. כמו שהגבתי בסקירה שעלתה בבלוג "סריטה" – עצם זה שיש בסרט שחקנים נוספים מלבד ג'ק, אמו ואולד ניק יכול היה להיות עבורי בגדר ספויילר. וכשאתה לא יודע כיצד הסרט מתקדם החרדה מהלא נודע היא בהתאם. כך למשל, שבוי בקונספציות מסרטי אסונות אישיים דומים, ידעתי שניסיון בריחה, כאשר הוא מגיע בשלב מוקדם של הסרט – דינו להיכשל. והחרדה שאפפה אותי סביב אותו ניסיון בריחה היתה איומה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש סיכוי שג'ק לא יצליח לברוח, או שלחילופין אולד ניק יהרוג את אמו בטרם המשטרה תגיע לחלצה.

Brie Larson and Jacob Tremblay star in "Room." (Ruth Hurl/Element Pictures)

אבל ג'ק מצליח לברוח וגם אמו. ואת אולד ניק (שון ברידג'ס) אנו לא רואים יותר. התפנית הזו מגיעה באמצע הסרט, והקונבנציות המוכרות נשברות. לסרט יכול להיות סוף טוב כמובן, או סוף רע. אבל אם הסרט מתאר שגרת חיים בלתי אפשרית בחדר קטן אך כבר באמצעו הגיבורים יוצאים מהחדר – לאיזה סוף אנחנו מתקדמים? כאן אני מפריד בין התחושה שלי בזמן הצפייה לזו שאני נושא יומיים אחריה. בזמן הצפייה עוד הייתי בחרדה שהסוף הרע הוא מעבר לפינה – והתסריט שיחק היטב עם החשש הזה. אולי ג'ק, שמעולם לא חווה את העולם או פגש בבני אדם, לא יצליח לצאת מהחדר הרגשי בו הוא שבוי? אולי אמא (בשלב זה אנו כבר מכירים אותה כג'וי) לא תצא מהדיכאון שבו היא חיה כבר שבע שנים ולא תתמודד עם העולם שהמשיך להסתובב גם בלעדיה? אולי משפחתה – שכבר התפרקה פעם אחת כשנחטפה – תתפרק פעם נוספת? אביה למשל מעלה דילמות כואבות אבל לא בלתי סבירות לגבי היחס לג'ק – תזכורת יומיומית חיה לפשע זוועתי שהרס את עולמם של כל הסובבים אותו. איך בכלל ממשיכים מכאן?

ישבתי באולם הקולנוע וחיכיתי למפלצת שתבוא. אבל היא לא הגיעה. וכעבור יומיים אני סוף סוף מעכל את זה ומצליח להדביק מילים לתחושות שליוו אותי בחלקו השני של הסרט. נקודת המוצא שאיתה התחלנו, כפי שמובאת בתקציר לעיל, היא לב שבור. ככל שהסרט מתקדם הלב הולך ומתאחה. והאפקט הרגשי של זה לא פחות קתרטי מהאפקט שנילווה לשברונות לב מוכרים בסרטים אחרים. כך, כיום, כשאני נקי מהחרדות, אני מסוגל לשים את האצבע על כל אותם רגעים. הדוגמה המובהקת ביותר היא אותו רגע עוצר נשימה שבו ג'ק רואה את השמיים ואת העולם בפעם הראשונה בטנדר של אולד ניק. זו הסצנה היחידה שאני מודה שהייתי מתענג עליה יותר אם לא הייתי בחרדה שניסיון הבריחה ייכשל. או כאשר ג'ק וג'וי מתעוררים בבית החולים. ג'וי עוד ישנה וג'ק רואה נוף מדהים מחלון חדר שכולו לבן. לכאורה Overwhelming אבל בפועל ניגוד יפהפה לקלסטרופוביה שאפפה אותם עד כה. כשנכנס הרופא הוא מביא אתו פנקייקים ומשקפי שמש. האונס והקלסטרופוביה היו רוע בנאלי והנה פתאום אנו נחשפים לפינוקים בנאליים, והם נראים לנו כמו העולם כולו.

room2

גם הדמויות שסביבם לאט לאט מפשירות את הקרח שהצטבר סביב לבנו. לדוגמה ליאו (טום מקאיימוס), בן זוגה של ננסי, אמה של ג'וי. אנו חשדנים לגביו גם בגלל שתפס את מקומו בתא המשפחתי הישן שנשבר, וגם בגלל שבשלב זה אנו חשדנים כלפי כל העולם. אבל דווקא הוא מצליח להיכנס לעולמו של ג'ק. בתחילת הסרט ג'ק ואמו אוכלים קורנפלקס בכלא. עכשיו ג'ק וליאו אוכלים קורנפלקס במטבח. זה סממן של נורמליות וזו סצנה קטנה שמחממת את הלב ומאחה אותו. גם ננסי (ג'ואן אלן) נכנסת מהר מאוד לתפקיד הסבתא שג'ק היה כה כמה לו, אך נחת עליה כרעם ביום בהיר. בסוף זהו דווקא אביה של ג'וי (ויליאם ה. מייסי), הפוטנציאל הרעיל בתא המשפחתי הרופף, שעוזב את הבית ולא ג'וי כפי שהיא מאיימת. אנו כל הזמן מחכים לקטסטרופה אבל היא לא מגיעה. העולם התאכזר אל ג'וי וג'ק מהרגע שאנו הכרנו אותם. אבל לאורך שעתיים של סרט – גם אם צצים קשיים בדרך – אנו לומדים לגלות יחד איתם את יופיו של העולם. נוף יפה, מקלחת, פנקייקים, כלב. שמיים.

כאשר ג'ק יושב ומשחק לבדו בסלון נשמעת דפיקה מבהילה בחלון. אבל גם זו לא מפלצת אלא ילד שבא לשחק אתו ולוקח את ג'ק עוד צעד קדימה לכיוון הנורמליות. כך הילד המבויש והסגור נפתח לאטו. ומיד אחריו גם ג'וי חוזרת לעצמה. ברור לנו שגם אם הקלפים שחולקו להם לא היו טובים בהתחלה, הם יהיו בסדר בסופו של דבר. והאהבה והחום שהם מרעיפים אחד לשנייה מחלחלים גם אל הצופים. מסרט אימה מסויט הוא הופך לאטו לסרט שמחזיר את האמון בעולם ובבני אדם. נכון שהוא מסוג הסרטים שלא משאירים עיניים יבשות, אבל יתכן מאוד שאם תשאלו את עצמכם למה, תגלו שהוא אמנם נוגע ללב אבל באופן יותר מרפא מאשר מכאיב.

תגובה אחת על “"חדר": סרט שמאחה את הלב”

  1. מאת משה גורלי:

    גם אנחנו ראינו את הסרט בלי מודעות לספויילרים (טריילרים, רשימת השחקנים – ברור שלא מביאים תותחים כוויליאם מייסי או ג'ואן אלן לחצי דקה). וגם אנחנו שותפים לתובנות הנכונות והיפות שהעלית בפוסט. התרומה שלנו היא בהשוואה ל'החיים היפים'. בשני הסרטים נבנית מציאות אלטרנטיבית אופטימית שתאפשר להתמודד עם הזוועה. בשניהם, האהבה היא המפתח להצלחת הבנייה הזו. והאהבה היא חומר הבניין. לא רק בין האמא לילד אלא גם של הסבתא, בן זוגה והכלב שיימוס שמאפשרים לבת והנכד לצאת מהבור הפיזי והנפשי אל האור והחיים.

כתיבת תגובה