כמו טיול קליל על החומה

ביקור בתערוכת "משחקי הכס" בנמל תל אביב

פורסם ביום ראשון, 05 באפריל 2015

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" וסדרת הספרים עליה היא מבוססת, "שיר של אש ושל קרח". התחלתי בהתלהבות גדולה עם פרוץ העונה הראשונה, התלהבות שהמשיכה עם העונה השנייה שהיתה מעולה אבל השאירה אותי עם חצי תאוותי בידי. העונה גרמה לי להבין שסדרת טלוויזה, מושקעת ככל שתהיה, לא מסוגלת להעביר את העושר הסיפורי. אז פניתי לספרים. את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה (אף שידעתי בדיוק מה קורה בהם) וכך היה גם עם הספר השלישי, שנחשב כטוב ביותר בסדרה. אחריו צפיתי בשתי העונות הנוספות שהתבססו עליו. הן היו אמנם נחמדות אבל נעו בין חלקים טובים שכבר הכרתי מהספר (החתונות, הקרב בין הצפע להר) לבין חלקים לא טובים שלא היו בספרים, ומסיבה טובה (מסעותיו המשמימים של בראן ועינוייו העוד יותר משמימים של תיאון).

התכנון המקורי היה להמשיך באותו הקו: קודם קריאה ואחר כך צפייה, אך הוא נכשל מסיבה פשוטה ומבאסת – הספרים הבאים לא כל כך טובים. את הספר הרביעי בקושי סיימתי במשך שנתיים. הוא כלל בעיקר דמויות ועלילות משנה חדשות ולא מספיק מעניינות, מעט דמויות אהובות (חלקן חוזרות בספר החמישי שעלילתו נעה במקביל), ואולי טוויסט עלילתי אחד ראוי לשמו (שכמובן לא אספיילר). הספר החמישי, נכון לשליש הראשון, ממשיך באותה המריחה. נדמה שהסופר, ג'ורג' ר' ר' מרטין באמת נהנה לכתוב, אבל בחלקים נרחבים מדי הוא פשוט שוכח את הפואנטה. כך יצא שהעונה החמישית אוטוטו חוזרת ואני כבר צופה שתספיילר לי ספר שאין לי כוח לקרוא.

למרות הכתוב לעיל, כש-yes הזמינו אותי לתערוכת "משחקי הכס" שמתקיימת בחול המועד בהאנגר 11 בתל אביב (ושעד כמה שידוע לי הכרטיסים אליה אזלו, או נשארו על בסיס מקום פנוי), הגעתי בשמחה. ולו רק בגלל שכבר ניתחתי על גבי בלוג זה את הקשר בין סדרות טלוויזיה לבילוי בעולם אמיתי בפוסט שהעלתי לפני שנה וחצי, שבדיעבד נשמע לי קצת מתנצל, על למה הכנסתי את אלבקרקי למסלול הטיול שלי בארצות הברית.

לפני שאגש לתערוכה הנוכחית אני חש חובה קלה לקוראי הבלוג להזכיר איך הסתיים אותו ביקור באלבקרקי, שנעשה כמה חודשים אחרי שהסתיימה "שובר שורות", שהצטלמה שם. את הטיולים המאורגנים, אותם יזמו אנשי עסקים מקומיים, אמנם פספסתי, אבל בזכות כוחו של האינטרנט אירגנו לעצמנו טיול קטן ועצמאי אותו אפשר לסכם כמשעמם ומרגש גם יחד. למה משעמם? כי חוץ מ-sight seeing בין בתים ורחובות שכשלעצמם לא נושאים שום מטען מלבד זה התרבותי שאני השלכתי עליהם, לא קרה בו שום דבר. למה מרגש? בגלל התחושה כאילו אנו עושים משהו חתרני (רק לכאורה, מאות אם לא אלפי מעריצים עושים את המסע הזה מדי שנה) שתוכנן בזכות איסוף כתובות בפורומי מעריצים שכללו טיפים עם נימה לא חוקית (היו שקטים ליד "הבית של ג'סי", הדיירים לא אוהבים אורחים) וכלל הפתעות לא קרויות (פראן, הדיירת ב"בית של וולט" חיכתה מחוץ לבית וניהלה שיחות לבביות עם מעריצים מזדמנים). המסע השתלם בדיעבד כי הוא דרש ביקור בעיר זרה עם מפה, מצלמה ומפגש עם מציאות ש(למעט פראן) לא באמת חיכתה לנו.

אני ופראן בבית של וולט:

walt

הריגוש הזה נעלם מתערוכת "משחקי הכס" כמו שהוא ודאי נעלם מתערוכות דומות ברחבי העולם (גם "שובר שורות" כבר נכנסה למוזיאון, וסביר להניח שגם היא לא מרגשת). מה ששונה בין שתי הסדרות הוא שווסטרוז, בניגוד לאלבקרקי, לא קיימת על המפה, ולכן כדי ליצור קשר בין העולם הדמיוני בסדרה לעולם הממשי אנו חייבים סוכני תיווך כמו yes והתערוכה הבינלאומית של HBO.

רוב התערוכה סובבת תלבושות ואביזרים מקוריים מהסדרה, דבר שמעלה את התובנה שהיחידים שנותנים תוקף סימבולי ומכאן כלכלי להיותם "מקוריים מהסדרה", הם המעריצים עצמם, שכן היכן שהם באמת חשובים – כלומר בצילומי הסדרה – אפשר בקלות להשתמש בתלבושות ואביזרים חלופיים. אם התערוכה היתה מסתיימת כאן זה היה לגיטימי היות ומדובר אחרי הכל ב"תערוכה". אבל בשביל זה סביר להניח שלא הייתי יוצא מהבית. מה שבכל זאת הכניס בה עניין מסוים הן היומרות האינטראקטיביות שבה. כאן מצאתי שלוש תחנות. שתיים מהן כללו צילומים (צילום סטילס שהופך אותך לוויט ווקר, ווידאו קצרצר שבו אתה נשרף על ידי דרקון) – כלומר עצם החוויתיות שבהן הוא לא בביקור בתערוכה עצמה אלא עצם השיתוף שלהן אחר כך בפייסבוק (ובעצם הפיכה וולנטרית לחלק ממערך הפירסום והשיווק של התערוכה והסדרה).

"תעשה פרצוף מפחיד":

 white

התחנה השלישית, והיחידה שנתנה ערך חוויתי ממשי, היתה עלייה במעלית אל החומה באמצעות מסיכת מציאות מדומה, אוזניות ומזגן מקפיא, שדימו היטב את העלייה על חומת הקרח (רק בלי הסבל ותחושת החידלון, אם כי המזגן באמת הקפיא) . שם באמת הרגשתי את הדבר החמקמק הזה שנקרא "כיף". אבל – צריך לציין – מדובר בחוויה קצרה מאוד. התחנה הזו הדגימה את הפוטנציאל הגלום בעיבוד סיפור דמיוני לחוויה ארצית. כמי שביקר ביוניברסל ובדיסני אני יכול להעיד שזה פוטנציאל שטומן בחובו הנאה רבה כשמשתמשים בו נכון. ל"משחקי הכס", עם ההשקעה הנכונה, יש פוטנציאל להיות פארק שעשועים נפלא. הדקה וחצי של העלייה לחומה היא מה שהייתי מכין לפרזנטציה מול המשקיעים בניסיון להקים פארק כזה. לא בטוח שהיא מחזיקה כ"דבר עצמו".

לסיום – אנקדוטה. בשבוע שעבר ביקרתי בנמל תל אביב ביום שבת. בנמל הוצב פסל ענקי של כנפיים. תיירים ומבקרים מזדמנים הצטלמו לידו באופן כמעט אוטומטי. קצת גיחכתי לעצמי בהתנשאות לנוכח הריטואל העדרי, ולא יכולתי שלא לגחך על עצמי כשעמדתי מול כס הברזל שהוצב בתערוכה והזמין מבקרים להצטלם עליו באופן דומה. בסוף החלטתי להימנע מהמבוכה ולא להתיישב או חלילה לבקש ממישהו שיצלם אותי. מצד שני מבוכה דומה (וחזקה בעשרות מונים) תקפה אותי גם כשהגענו לבית של וולט וגילינו את פראן עומדת בחוץ ומקבלת מבקרים. האינסטינקט הראשוני שלי גם שם היה לברוח, והסיבה היחידה שנשארתי, ניגשתי והצטלמתי היא בגלל התעקשותה של שותפתי לטיול ("הגענו עד לכאן? אתה הולך אליה"). בסוף זכיתי בחוויה משעשעת ובמזכרת נחמדה. אז אולי המסקנה גם כאן, כמו בפוסט הקודם, היא שלפעמים באמת כדאי להשאיר את הציניות בצד.

kess

***הייתי אורח של yes. תערוכת "משחקי הכס" ו-yes נערכת בנמל תל אביב, האנגר 11. חול המועד פסח 5-9/4, הכניסה לקהל ללא עלות. ב- 5.4 החל מ- 11:00 ועד 22:00, 6-8.4 החל משעה 10:00 ועד 22:00, ב- 9.4 משעה 10:00 ועד 17:30. 

כתיבת תגובה