1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

פורסם ביום ראשון, 22 בפברואר 2015

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז.

טיפקס ואני

אף פעם לא אהבתי את טיפקס בצורה אקטיבית. כמי שהתבגר בשנות התשעים בפריפריה "אשכנזית" המודלים שלי היו איפה הילד, מוניקה סקס והיהודים. לאהוב את קובי אוז על עוּדו וסלסוליו – "ישראליים" וקלים לעיכול ככל שיהיו – פשוט לא היה מגניב. אבל תמיד עקבתי אחריהם בחצי עין וחצי אוזן. כשב-2005 ידיעות אחרונות ערכו את מצעד 99 האלבומים הישראליים הטובים של כל הזמנים וביקשו מהקוראים לכתוב להם ולנמק מהו האלבום המאה, שלחתי את בחירתי במה שהיה הטקסט הראשון שלי אי פעם, והוא היה על "החיים שלך בלאפה". הטקסט לא התפרסם. מי שנבחרו היו היהודים.

אבל גם אם תמיד הכרתי את להיטיהם, ובמונופול הרדיופוני-טלוויזיוני של הניינטיז אי אפשר היה לברוח מהם, אף פעם לא הרגשתי שהם מדברים אלי. וזו טעות שאני מבין עכשיו. כי כמי שתמיד סלד מהפשטנות המילולית של הפופ הישראלי בכלל והמזרחי בפרט, פספסתי את הביקורת והאירוניה בשיריו של אוז. בזמן ההופעה נפל לי האסימון דווקא בשיר די מאוחר שלהם, "תן לי חתימה" (מהאלבום "רדיו/מוזיקה/עברית" מ-2006). כשיצא שנאתי אותו. שנאתי אותו כי הוא נתפש באוזני כלהיט דחקה אופורטוניסטי שקופץ על ההצלחה הענקית של הפופ המזרחי באותם ימים, ופספסתי את הביקורת הטבועה בו בדיוק כלפי האנשים אליהם הוא לכאורה פונה. השיר מתחיל בבקשה של אדם אלמוני מזמר מפורסם שייתן לו חתימה. ככל שהשיר מתקדם הבקשה עוברת לתמונה, נשיקה ולבסוף גם להלוואה ומסתיימת עם תן לי את המיקרופון עצמו. הביקורת הארסית הזו על הישראליות, כשהיא עטופה בדיוק באותם מאפיינים של ישראליות, היא בדיוק מה שאני מצפה ממוזיקה.

טיפקס וכולם

מאז ומתמיד כיוון קובי אוז לקהל התל אביבי לא פחות ואולי יותר מאשר לקהל הפריפריאלי. בשנות התשעים זו היתה הדרך היחידה לשרוד. טיפקס אמנם זוכים יחד עם אתניקס בכבוד ההיסטורי של אלו שסיפקו גשר בין הרוק לכניסת המוזיקה המזרחית למיינסטרים, אבל הסיבה שהם בכלל הגיעו למעמד שמתייחסים אליהם כאל גשר לגיטימי היא בגלל שהם באמת היו מאוד קלים לעיכול עבור תעשיית המוזיקה האשכנזית דאז. אתניקס החלה כלהקת פופ עם אלמנטים רוקיסטיים ששני האנשים שהובילו אותה היו נחמה וקליסקי, טיפקס פרצו בזכות השתייכותם לשני גלים רומנטיים דומיננטיים. "גל רוקסן" (אני לא יודע אם הם הופיעו שם פיסית, אבל הם הוחתמו בהד ארצי בימים שחברות התקליטים היו פתוחות ללהקות צעירות בזכות אותו הגל), ו"גל שדרות", שלהקה אחרת שמזוהה איתו, כנסיית השכל, היתה אף יותר רוקיסטית וקלה לעיכול ממנה.

כאן צריך לפתוח סוגריים. בהופעה סיפר אוז על הקמת הלהקה. הוא תיאר את עיר הולדתו שדרות, את הקיבוצים שהקיפו את שדרות, ואת המפעלים שהקיפו את הקיבוצים. במפעלים שימשו הקיבוצניקים כבוסים ותושבי שדרות כפועליהם. פתיח זה נועד להדגיש שעל אף הקיטוב הוא בחר להקים להקה דווקא עם קיבוצניקים (שני חברים מייסדים נוספים הם הבסיסט גל פרמן מקיבוץ נחל עוז ותמיר ימיני מקיבוץ רוחמה). הסיפור הזה הפיל לי אסימון שעל אף הדומיננטיות של אוז כסולן וככותב, מספרית טיפקס היא להקה יותר קיבוצניקית משדרותניקית. אין ספק שהבחירה שלהם ושל חברת התקליטים לשווק אותם כלהקה משדרות היתה נכונה ומעניינת יותר, אבל היא בכל זאת מייצרת דימוי לא לגמרי מדויק. קובי אוז משדרות, טיפקס לא.

השאיפה המוצהרת של הלהקה היתה לטשטש את הגבולות האלה ("לשים עליהם טיפקס", כדברי אוז) אבל במבחן התוצאה היא הרבה יותר "לבנה" מאיך שהיא מציגה את עצמה. היא אכן נחשבת פורצת דרך עבור מי שמסתכל על תעשיית המוזיקה מהצד האשכנזיסטי שלה, זה שהתעלם ממוזיקה מזרחית או הכניס אותה לגטאות, אבל האם יש להם בכלל סטריט-קרד אצל הצד המזרחיסטי? אני יכול רק להניח שמי ששמע מוזיקה מזרחית הארדקור עוד משנות ה-80 לא ממש מצא בפופ המתחנף (לכאורה) של טיפקס מקור להזדהות.

אוז עשה קריירה מהרעב התמידי לרַצות את שני הצדדים, וזה לא נאמר כביקורת. מצד אחד להיות מגניב, אירוני וביקורתי כדי לקבל לגיטימיות מהקהל התל אביבי (עיר אליה עבר וכיום הוא רואה בה ביתו), מצד שני ככל שהצליחו יותר הוא גם הרשה לעצמו להביא יותר מהמוזיקה המסורתית עליה גדל. דבר שבאלבום הראשון, "שביל קליפות הגרעינים" (92) מטושטש כמעט לחלוטין (דרך העטיפה הקומיקסית וההפקה של אלון אולארצ'יק שהוצנח כדי לרכך את הסאונד שלהם); באלבום השני, "האחרון בעשירון התחתון" (93), מקבל ביטוי חלקי (הלהיטים הבולטים שבו הם "זמנים קטנים", שיר פופ אמצע הדרך עם הפקה די סטנדרטית, ו"בתוך נייר עיתון" המסולסל על פי לחן מרוקאי עממי.  השני הוא שהפך אותם לסנסציה, ולא שזה צריך להפתיע); ומגיע לכדי שלמות סגנונית ב"החיים שלך בלאפה" (95) ו"נשיקה לדוד" (96).

מה שהופך את טיפקס ללהקה גדולה, הוא שלמרות שהם מצאו את השלמות הזו שהביאה להם הצלחה אמנותית ומסחרית – ועוד בשלב בריא בקריירה שלהם, לא מוקדם או מאוחר מדי – הם לא נשארו במקום והמשיכו לחפש ולחקור. ובחלק מהמקרים הקהל נענה לחיפושים האלו. כך למשל קיבלנו אי-פי לואו פיי אינטימי ("העצב עבר לגור כאן", 98), אלבום פופ-דיסקו קונספטואלי ("דיסקו מנייק", 99) שלווה באלבום פופ בנימה בוגרת ומפוכחת יותר ("יושבים בבית קפה", 2001). הקריירה המגוונת שלהם צריכה להילמד על ידי אמנים מזרחיים ומערביים כאחד. בשבוע שדור הרוקסן חזר לכותרות ניתן לתהות מדוע להקות רוק כמו איפה הילד לא הפגינו מנעד סגנוני רחב יותר והאם הקריירה שלהם היתה נראית אחרת אם היו עושים זאת (ואולי זה קטנוני להשוות את טיפקס ללהקות אחרות כאשר ב-2015 ברור שכוחו המסחרי של הרוק בישראל ממילא מוגבל, וארגז הכלים של טיפקס היה מלכתחילה עשיר יותר).

נכון ל-2014 הופעות הקאמבק שלהם היו סולד אאוט, אבל הן היו במועדוני הזאפה. גם ההופעה שאני ראיתי היתה בזאפה, ועוד בזאפה ה"לבנה" מכולן – זאפה הרצליה. גם היא היתה מלאה, אבל בקהל בורגני, שבע (תרתי משמע, לזאפה באים גם לאכול) ועצלן שלא הטריח עצמו לקום גם כאשר השירים התחננו לכך. האם טיפקס, שהיו ממבשרי ז'אנר הפופ המזרחי, פספסו את הרכבת? למה למרות כל להיטי הענק שלהם הם לא מופיעים בקיסריה, כמו מקבילתם מהניינטיז אתניקס למשל?

המזרחיות של טיפקס היא לא רק ב"בתוך נייר עיתון" ו"החיים שלך בלאפה". הם, ולא מיותר להזכיר, שרו דואטים מצליחים עם שרית חדד לפני שהפכה להיות "שרית חדד". יתכן ואפילו הם מה שהפכו אותה לכזאת. זה היה קובי אוז שכתב את הלהיט המכונן שלה "יאללה לך הביתה מוטי", שהכניס אותה לרדיו. זה מעצים עוד יותר את ההקבלה שלהם לאתניקס ששיתפו פעולה עם אייל גולן באותן שנים בדיוק. הקבלה שמחמיאה לטיפקס כי בעוד להיטי אתניקס/גולן היו להיטי פופ מצוינים, להיטי טיפקס/חדד, "מוטי" ו"למה הלכת ממנו", היו גם להיטי פופ מצוינים וגם נשאו מסרים פמיניסטיים חזקים. כאלו שאפשר להגדיר אפילו כרדיקליים (בשני השירים עוזבת הדוברת את הגבר ואת עיר מולדתה המשתקים בשביל חיים עצמאיים, ולא מתנצלת על זה).

הרדיקליות הזו היא חרב הפיפיות של טיפקס. כי כשאתניקס רצו לחזור לטופ הם הקליטו את השיר הפשוט והישיר "יש אלוהים", על מסריו הפשטניים של אהבה ואמונה, ועפו כמו טיל לקיסריה. טיפקס לעומתם התחילו את הקריירה עם "הרבי ג'ו כפרה", שיר שמבקר את תופעת הבאבות, הרבנים והקמעות, או בקיצור את תעשיית האמונה באלוהים – תעשייה שהמשיכה לגדול מאז. וככל שהבאבות היו ליותר מיינסטרים ככה נדחקה טיפקס יותר לשוליים. בישראל 2015 הרבה יותר קל להצליח כשאתה מצהיר שאתה מאמין באלוהים מאשר כשאתה מביע ביקורת על מאמיניו. או ביקורת בכלל.

טיפקס ואני וכולם

בכתבה שערך אילן לוקץ' לאולפן שישי לקראת הקאמבק הודה קובי אוז שמה שפירק את הלהקה היה חוסר ההקשבה לאלבומם האחרון "רדיו/מוזיקה/עברית" ולשיר האירוויזיון "Push The Button", שיר שחיבבתי בזמנו אבל פסלתי כי הוא נראה לי כמו ניסיון עייף להמציא את עצמם מחדש כגוגול בורדלו ישראליים. כלומר לא הייתי היחיד שפספס את "יש לי חתימה", זו היתה תופעה גורפת. גם "פרח השכונות", שהיה להיט רדיו בזמנו, הוא ביקורת חריפה על הפופ המזרחי יותר מאשר עוד להיט פופ מזרחי (וזה באמת מבלבל אם לא מקשיבים). בכלל, האלבום כולו היה ביקורת על התעשייה, אבל אף אחד לא הקשיב מספיק כדי לשים לב.

הכתבה גם הסבירה לי דבר נוסף שבלט בהופעה. מילות השירים רצו מאחורי הלהקה כמו בערב שירה בציבור. החלטה קצת מוזרה אני מוכרח לציין, אבל כשאוז הסביר בכתבה שזה נועד לכך שהקהל ישים לב למילים הבנתי שהנושא בוער בו חזק. הרבה יותר חשוב לו שיקשיבו לו גם אם זה מול קהל קטן מאשר לרַצות קהל גדול שממילא לא יכול או מעוניין להקשיב למה שיש לו להגיד. זה לא מובן מאליו וראוי להערכה, בעיקר כי אוז הוא באמת פופיסט בדם שיכול היה לכתוב עוד עשרה "לך הביתה מוטי" אם רק היה רוצה (עם או בלי מסר).

אז אני לא אחד שיביא אותם לקיסריה, וגם אם לא נעים לי להודות בזה אני הרבה יותר דומה לקהל הרדום מהזאפה ממה שהייתי רוצה לחשוב. אבל הנה אני, מבקר מוזיקה-תל אביבי-אשכנזי, מכה על חטא על כל הפעמים שבהן לא הערכתי את טיפקס מספיק. מעניין להבין בדיעבד שהעובדה ששריר החשיבה שלי לא הפסיק לעבוד במהלך ההופעה ואחריה, זה לא כי הרבה יותר קל לי ליהנות ממוזיקה דרך הראש (פעולת מנע שנועדה להסוות את העובדה שאני רקדן גרוע), אלא כי זה בדיוק מה שקובי אוז התכוון שיקרה.

teapacks

5 תגובות על “1,500 מילים על טיפקס”

  1. […] היטב, מנומקים ומושקעים. בתחילת השבוע הוא פרסם טור יפה ומעניין על טיפקס, בעקבות אחת ההופעות בסיבוב הנוכחי שלהם, אותה זכה […]

  2. מאת משה גורלי:

    תמיר הסכים בגדול לניתוח והוסיף שתי הערות: 1. החיבור קובי-שרית היה הרבה אחרי החיבור שלהם לגולן. 2. מבקש להזכיר שיר חתרני שלהם – ב.מ.וו שחורה – שמצליף בערסים. הבעייה שהם די נהנו מהשיר ואייל גולן הצטער אז שהוא לא שר (ולא בגלל שהשיר עליו, הוא פשוט לא ראה את המלים…)

  3. מאת עופר:

    מעולה. תודה!

  4. מאת רועי וסרמן:

    לאחרונה גיליתי את טיפקס מחדש ושקעתי קצת לאלבומים שלהם ושל קובי אוז (כך הגעתי לפוסט הזה). כל הזמן הזה לא הצלחתי להוציא מראשי את המחשבה שעל אף ההצלחה הענקית לה זכו, הם עדיין להקה אנדרייטד מאוד ולו בגלל שהם נחקקו בתודעה בזכות הלהיטים ולא בזכות המסרים והמהות. באיזשהו מקום כעסתי על עצמי קצת שהצלחתי לפספס את ההברקות והרגעים הקטנים של הגאונות שבשירים. מוכרח לומר שהרבה זמן לא הרגשתי שהוציאו לי את המילים מהפה כמו שהרגשתי כשקראתי את הפוסט הזה.
    ודבר אחרון, אלבום הסולו האחרון של אוז, חלום עקבותיך, הוא זיקוק של כל מה שכתוב בעמוד הזה ולטעמי הוא אלבום מדהים.

    רועי.

כתיבת תגובה