חמש סדרות שאהבתי השנה

ארבע טלוויזיוניות ופודקאסט אחד. סיכום 2014

פורסם ביום שלישי, 30 בדצמבר 2014

אני לא רואה מספיק טלוויזיה בשביל להכריז על הסדרות הטובות ביותר שיצאו השנה, אבל כן רואה מספיק בשביל שאוכל להמליץ על חמש. מאז שהוצאתי את הכבלים מהבית הזמן הפנוי שמוקדש לצפייה מושקע בקפידה. לכן אני לא מזלזל בהמלצות ומחפש התמכרויות צפייה באיזורים היחסית נידחים יותר של הטלוויזיה. נעדרות מהרשימה הזו "בלש אמיתי" (שרבות כבר נכתב עליה) ו"משחקי הכס" ו"מד מן" (מהנות, אבל אני מוכרח לומר ששכחתי מהן שבוע אחרי שירדו מהמסך). בסוף הרשימה הוספתי עוד שלוש המלצות קצרצרות. מוזמנים להציע המלצות נוספות בתגובות.

ריק ומורטי
"ריק ומורטי" נדמית בהתחלה כמו עוד סידרה מצוירת לילדים שגם מבוגרים יכולים לאהוב. ילד וסבו המדען יוצאים להרפתקאות בין גלקסיות ובין מימדים. זה כמעט נשמע מוכר מדי. אבל זו אשליה. למעשה זו סדרה שהיא לגמרי למבוגרים וממש לא כדאי שילדים יראו. היא אפילו לא כזו שמתקשרת במקביל בשני רבדים כמו סימפסונס או סאות פארק. היא פשוט לא לילדים. אם ילדים יראו אותה, הם כנראה יזדהו עם דמותו של הילד מורטי ואז יש סיכוי גבוה שהם יגדלו לעולם שבו הם בטוחים שכל המבוגרים חושבים שהם מטומטמים וכל מה שמבוגרים רוצים זה לנצל אותם.

אבל מילא ילדים, לפעמים העלילות כל כך מסתבכות בתוך עצמן, שלצד הביקורות החברתיות הנוקבות (שימו לב לפרק שבע שמפרק בגאונות את הפטריארכיה, ואז מפרק לגמרי את הביקורת) אנו נכנסים למימדים וחורי תולעת שנדמה שגם מבוגרים יתקשו לעקוב אחריהם ולהבין אותם עד הסוף. ברגעים כאלה הסדרה מדברת הרבה הרבה מעל הראש של הצופים שלה ולא משנה מה גילם. ממש כאילו מי שכתב את הסדרה הוא ריק והוא מתייחס לצופים שלו כאילו כולם בעצם מורטי…

הלו ליידיס
תמיד ידעתי שסטפן מרצ'נט הוא שותף שווה זכויות בכל דבר מעולה שריקי ג'רבייס אי פעם עשה, אבל כנראה בגלל העדרותו מ"המשרד" הראשון, המשחק המעצבן שלו ב"ניצבים" ומעמד הסופרסטאר אליו הגיע ג'רבייס גרמו לי לראות בו גלגל עזר. ובכל זאת, עשר דקות לתוך הסדרה החדשה של ג'רבייס, "דרק", פיהקתי ונטשתי, בעוד עשר דקות לתוך "הלו ליידיס" של מרצ'נט ידעתי שהתאהבתי.

הסדרה היא כמו גירסה ראליסטית של "המפץ הגדול" ופארודיה על "הפמליה" וכל זה בתוך התבנית המביכה-מצחיקה של "ניצבים". הבדיחות מצחיקות, המבוכות מכאיבות והדמויות שובות לב. למרות שהלוקיישן הוא לוס אנג'לס והאכסניה היא HBO, הפסקול המלנכולי, שכולל בלדות אייטיז כמעט משוללות קונטקסט של אל סטיוארט ורוקסי מיוזיק, כל כך לא אופייני לקומדיות אמריקאיות, שהסדרה מקבלת "אפקט בריטי" עגמומי במיוחד. אולי בגלל זה היא לא הצליחה?

לסדרה היתה עונה אחת בסוף 2013. בכל זאת אני מכניס אותה לסיכום השנה שלי גם בגלל שראיתי אותה החודש, וגם בגלל שלפני חודש יצא "הלו ליידיס – הסרט", שבפרק ארוך במיוחד סגר כל מני קצוות. כשלעצמו הוא פחות טוב, ובתבנית הקומדיה הרומנטית הוא קצת יותר רומנטי מקומדיה, אבל אם בזכותו עוד אנשים יראו את העונה הראשונה, ההמלצה הזו עשתה את שלה.

פארגו
זו לא קומדיה, לא דרמה, לא עיבוד של הסרט, לא מחווה מוצהרת לאחים כהן, לא סדרה בהמשכים, לא בדיוק מיני סדרה. אבל מה שהופך את "פארגו" למופלאה זה שהיא קצת מהכל ובדיוק במינונים הנכונים. זו סדרה עם ליהוק מושלם כי כל שחקן שמפציע על המסך הוא מהסוג שעושה שמח בעין: אליסון טולמן וקולין הנקס עם נוכחות מרגיעה ומנחמת, מרטין פרימן מעורר הזדהות ותיעוב במידה שווה, ולצידם אדם גולדברג, בוב אודנקירק, אוליבר פלאט והצמד קי אנד פיל (תגלית משמחת בפני עצמה) בתפקידים משניים, כולם (ואחרים) הם בדיוק השחקנים שיאירו כל סדרה שבהם ישתתפו. הבחירה ב"סוג" כזה של שחקנים, היא לדעתי סוד הקסם של הסדרה. ומול כל האור הזה – החושך המושלם. בילי בוב תורנטון, שנשזר בסדרה כמו צל שכאילו מתקיים במעין יקום מקביל ואפל, אבל למעשה מניע את כל העלילה.

אני לא יכול להגיד שהכל הבנתי או הכל אהבתי, אבל בהחלט נהנתי מכל רגע ורגע. אני מחכה בקוצר רוח לעונה הבאה שהשמועות אומרות שניק אופרמן ישתתף בה וקריסטין דאנסט וג'סי פלימונס (טוד מהרייקינג בד!) כבר אישרו. כנראה שסוד הליהוק יישמר, ותכלס הוא הרבה יותר מעניין אותי מהשאלה (והתשובה שכבר קיבלנו) מי ישחק ב"בלש אמיתי".

The Missing
שתי סדרות עם משקל דומה יצאו השנה: העונה הרביעית של "דה קילינג" האמריקאית והמיני סדרה "דה מיסינג" הבריטית. השנייה מצוינת והראשונה לא. השנייה מצוינת בדיוק בגלל שהיא לא נופלת בטעויות של הראשונה.

לדוגמה: שתי הסדרות עוקבות אחר פשע בלתי מפוענח. בפרק השני של "דה מיסינג" נמצא חשוד – פדופיל! לא פחות – שמתחיל לברוח ברגע שהמשטרה רואה אותו. אם הייתם נותנים את אותה הסצנה בדיוק ל"קילינג" (והיו רבות כאלו) הם היו הופכים אותה לקליפהנגר שהיה משאיר אותנו במתח – זה הוא? תפסו אותו? – עד לפרק הבא. כמובן שזו אחיזת עיניים זולה כי אם "דה קילינג" לימדה אותנו דבר אחד זה שכל פעם שתופסים חשוד, במיוחד בפרקים הראשונים (ובאופן מלוכלך במיוחד גם בסוף העונה הראשונה), זה אומר רק דבר אחד וודאי – שהוא לא האשם. ב"מיסינג" ויתרו על הטררם. החשוד נתפס, עד אמצע הפרק נוכה מחשדות ועד סופו תפס את מקומו באנסמבל של הסדרה.

וזה כוחה הגדול. "דה מיסינג", יותר מהיותה סדרה של גיבורים כמו "דה קילינג", היא סדרת אנסמבל, סליחה על ההשוואה העייפה: אבל בדיוק כמו "הסמויה". הפדופיל, השוטר, העיתונאי, הקורבן. לכל אחד תפקיד בפאזל והגבולות בין טוב לרע מטשטשים ככל שנוספות לנו עוד זוויות ראיה. בניגוד ל"קילינג" זו סדרה ששמה דגש על הדרך לא פחות מהתוצאה. והדרך דרמטית, מותחת, סוחפת ונטולת ריגושים זולים. עם כל האהבה הגדולה שלי להולדר (זוכרים איך גרמו לנו לחשוב שהוא חפרפרת???), אלו בדיוק הדברים ש"דה קילינג" נפלה בהם.

Serial
הסדרה האחרונה ברשימה היא בכלל פודקאסט רדיופוני. גם אני, כמו המוני מאזינים בחצי שנה האחרונה התחבטתי בשאלה – מה עושים עם העיניים??? התשובה שלי, אגב, היא שנסיעות בתחבורה ציבורית וצעידות לעבודה מעולם לא היו מענגות יותר. הפודקאסט בן 12 הפרקים ליווה אותי נאמנה בשבועות האחרונים.

תקציר: הסדרה "סיריאל", מבית "This American Life", היא בעצם תחקיר עיתונאי שעוקב אחרי תיק רצח מלפני 15 שנה שבו נער בן 17, עדנאן סעיד, נאשם והורשע ברצח חברתו לשעבר היי מין לי. העיתונאית שרה קייניג מספרת את פרטי התיק המרתקים (יותר ופחות), מצביעה על החורים שבו, ומשבצת עדויות של חברים, מושבעים ומומחים. ההגשה הבלתי אמצעית אבל מאוד מקצועית שלה משלבת הסברים פשוטים להתפלפלויות משפטיות מסובכות עם הערות ביניים אישיות שמספקות טאצ' אנושי לשאלה הלא פשוטה: הוא אשם או לא?

אם אתם מחפשים טוויסטים בעלילה או התפתחויות תסריטאיות מרגשות עלו המלצה אחת למעלה. למציאות יש קצב משלה. אבל אם אתם מחפשים סיפור טוב שמסופר בצורה מעולה. האזינו לפודקאסט באפליקציה הקרובה לסמארטפונכם.

עוד כמה ראויות לציון:

The Spoils of Babylon – בתגובה לפוסט שלי על וויל פארל, המליצו לי על מיני סדרה בהפקתו. מדובר בטירוף מושקע למדי ובתפקיד הטוב ביותר של קריסטין וויג.

בוב'ס בורגרס – בתגובה לפרסום שלי בפייסבוק על "ריק ומורטי" הומלץ לי על הסדרה המצוירת הזו. ראיתי את העונה הראשונה ולא התלהבתי אבל בעקבות ההמלצה נתתי צ'אנס והסדרה בהחלט ממריאה בעונות הבאות.

התיקון – סדרה משעממת או כזו שאני לא יכול להוריד ממנה את העיניים? עוד לא החלטתי. יש לה קצב אחר ויופי מיוחד ובשורה התחתונה אם באים עם ציפיות מותאמות היא בהחלט מומלצת לצפייה.

ומה עם המוזיקה?

השנה החלטתי להשאיר את סיכום השנה המוזיקלי האישי שלי בתוכנית הרדיו "באג 2000" שאני משדר כל מוצ"ש ב-23:00 ב-88FM. נכנסו שם 29 שירים, אני אוהב את כולם ואפשר להאזין להם כאן:

Bug 2014: The best of by Nirgoraly on Mixcloud

rick-and-morty-meeseeks-and-destroy-mr-meeseeks-and-jerry-934px

כתיבת תגובה