יום כיף עם ניק קייב

סקירה של הסרט "20 אלף יום על פני האדמה" (2014)

פורסם ביום ראשון, 12 באוקטובר 2014

אולי עבור מעריציו הכבדים זוהי עובדה מובנת מאליה, אבל בחיי שלא תיארתי לעצמי ששלוש דקות שלמות שבהן ניק קייב מדבר על מזג האוויר (ואולי רק דקה? ואולי עשר?) יכולות להיות כל כך מרתקות. אם יש דבר אחד שלמדתי מצפייה בסרט "20 אלף יום על פני האדמה", זה שכמעט כל דבר נישמע מעניין כשניק קייב מתאר אותו. שני שליש לתוך הסרט הבנתי שאם הוא היה נמשך עוד שלוש שעות נוספות, הייתי גומע אותן בהנאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא רציתי שסרט יסתיים.

את הסרט הדוקומנטרי יצרו ג'יין פולארד ואיאן פורסיית והוא מתעד לכאורה יום בחייו של הזמר האוסטרלי בברייטון, אנגליה, העיר שבה הוא מתגורר ויוצר בשנים האחרונות. אנו עוקבים אחריו מהרגע שבו הוא פוקח את העיניים ועד שהוא חוזר הביתה וצופה בטלוויזיה עם ילדיו. בדרך אנו מתלווים אליו לשתי פגישות מתוכננות, אחת עם פסיכולוג והשנייה בארכיון בו הוא עובר על תמונות ויומנים ישנים. במהלך היום הוא פוגש אנשים נוספים, נוהג, הוגה וכמובן מנגן. הסרט מתעד את העבודה על אלבומו האחרון "Push the Sky Away".

בכתבות מקדימות על הסרט הודגש שלא מדובר בסרט דוקו-מוזיקלי "רגיל", כזה עם ראשים מדברים על רקע צילומי ארכיון. אבל חשוב להדגיש שהוא הרבה יותר קוהרנטי מאיך שמתארים אותו. נכון שהוא משובץ בקטעים סוריאליסטיים רבים – החשיבה האמנותית מורגשת בכל פריים ובכל חיתוך עריכתי והניסיון של הבמאים בצילומי ארט ופרפורמנס מורגש, אבל לא באופן מעיק; על הסרט כולו שורה אווירה חלומית (אליה תורמים הנופים עוצרי הנשימה של ברייטון ומזג האוויר שלה), אורחים קופצים ונעלמים ממכוניתו של קייב וסצנת הסיום המפעימה מתרחשת, ללא כל הסבר "הגיוני", דווקא בסידני, אבל הסרט לא תובע ביומרנות אמנותית;

גם אם העריכה סוריאליסטית וזוויות הצילום מתחכמות, קייב – כמו גם שאר המשתתפים – מתגלים כאנשים אנושיים למדי. בין אם הם מדברים על הפחד מזיקנה, ובין אם על האדים שמכסים את שימשת המכונית; קייב אמנם רהוט, וכאמור גם מרתק, אבל האנקדוטות שלו על יחסיו עם אביו או עם הדת מעוררות הזדהות רבה ופשוטה למדי. למרות שקייב הוא גיבורו של הסרט, הוא לא מוצג בו כאיזושהי דמות מיתית. הוא בסך הכל אדם. משורר, אבל אדם.

העטיפה אולי אמנותית, והכותרת היא שמדובר בתיעוד יום אחד בחייו (יום שהוא מספר עגול ובומבסטי, 20 אלף, אבל הוא בעצם אקראי למדי); בראיונות מקדימים מספרים פולארד ופורסיית עד כמה היה להם קשה לביים אותו וכמה כל שוט שצולם היה ייחודי וחד פעמי – אבל למרות שהגישה הזו טובה לבניית הילת מסתורין סביב הסרט, הבחירות של פולארד ופורסיית הן מחושבות למדי ולא משאירות הרבה מקום למקריות.

זה אמנם יום אקראי אבל בכל זאת יום שבו הוא מסתכל על תמונות ישנות בארכיון, פעולה שבאופן מודע אמורה לעורר אצלו סיפורים וזיכרונות. המצלמה נוכחת. "הסרט" נוכח. זה לא מפריע, אבל זה שם. גם האורחים שאותם הוא מארח במכוניתו – בהם השחקן ריי ווינסטון ששיחק בסרט "ההצעה" שכתב, הזמרת קיילי מינוג ששרה איתו את הלהיט הגדול ביותר שלו, ובליקסה ברגלד שעזב את הבד סידס – הם לא מקריים. כולם שופכים אור על חלקים שונים בקריירה שלו, והנוכחות שלהם, לצד החשיפות האישיות של קייב אצל הפסיכולוג ובארכיון הופכים את הסרט ל"סרט חייו" האולטימטיבי. תחת מעטה אמנותי ואקראי, נמצא סרט מקיף קריירה ומנתח אישיות. ימי ה-Birthday Party, הצלחת האלבום Murder Ballads, ההתמכרות לסמים ויחסיו עם אשתו – הכל שם. משובצים כאנקדוטות קטנות ומרתקות, שיחד בונות את הסיפור השלם שנקרא ניק קייב.

בתחילת הסרט הוא משחזר הופעה בלתי נשכחת שראה של נינה סימון, וכיצד היא הצליחה לשנות את כל מי שצפה בה. ההופעה הזו חוזרת בהמשך כרעיון המופשט שקייב מייחל להגיע אליו בעצמו בהופעותיו. אני מעולם לא ראיתי אותו בהופעה חיה, אבל צפייה בסרט, ובמיוחד בסיקוונס הסיום שלו – ואני מאושר מהבחירה שלי לראות אותה בקולנוע – מקרבת אותנו לקתרזיס אליו קייב שואף. בכך הסרט מצליח להיות שני דברים שונים בו זמנית. סרט עם נראטיב עלילתי שמגיע לכדי פיתרון וסרט הופעה שמביא אותנו הכי קרוב שאפשר ל"להיות שם". הנראטיב לא היה נסגר ללא ההופעה, וההופעה לא היתה מקבלת את כוחה ללא הסיפור שנבנה והוביל אליה.

nick
מספרים שהסרט רצוף מחוות שמעריציו הכבדים ומי שקראו את ספריו יוכלו לזהות. אבל גם בלי להימנות עליהם, מצאתי את הסרט מרתק. זה פשוט סרט דוקומנטרי מצוין ואגדיל ואומר שהוא משנה את כללי המשחק, או לכל הפחות את הציפיות האישיות שלי מסרטים דוקו-מוזיקליים. לא עוד סרטים סוריאליסטיים, לא עוד סרטי הופעה ולא עוד ראשים מדברים – "20 אלף יום על פני האדמה" נותן את הכל ולא גורע מדבר. קייב שואף לתת השראה לקהל שבהופעותיו והסרט מצליח ביד אמן להעביר לנו את ההשראה הזו. במובן הזה מדובר בשיקוף מדויק של מושא הסרט, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסרט דוקו מוזיקלי. במיוחד כשהמושא שלה הוא אישיות מרתקת כמו ניק קייב.

כתיבת תגובה