למה אני כל כך שונא את המבט האירוני למצלמה

ואיך הפך הז'אנר המוקומנטרי לטרנד הכי מאוס בטלוויזיה?

פורסם ביום חמישי, 22 במאי 2014

הטקסט הזה אמור היה להיות המלצה על סיטקום חדש שעלה לאחרונה, אבל כבר אחרי צפייה בפרק הרביעי הוא קיבל אופי אחר. אני עדיין שמח להמליץ על הסיטקום, או לכל הפחות לגלות אותו לקהל שיכול להתעניין בו; הוא מוצלח ברובו, יש בו בדיחות שעובדות ושחקן ראשי מצוין; אבל דבר קטן בו מונע ממני הנאה שלמה. דבר שולי לכאורה, אבל כזה שמופיע בכל פרק בתזמון מדויק וצפוי – המבט האירוני למצלמה.

אתם מכירים את המבט הזה מסדרות אחרות בז'אנר המוקומנטרי: מ"המשרד", דרך "מחלקת גנים ונוף" ועד "משיח" המקומית. דמות אחת, בדרך כלל זו עם הכי פחות מודעות עצמית, אומרת או עושה משהו מביך, ודמות אחרת, בדרך כלל הסטרייטית יותר, מישירה מבט נבוך למצלמה. מגניבה מבט חטוף לצופים לפני שהדמויות האחרות שמות לב. מבט חצי מבולבל חצי מתנצל. מבט כזה:

The Office

אחד הדברים הכי טובים שקרו לטלוויזיה בעשור האחרון הוא השינוי שעברו הסיטקומים. שינוי שהוציא אותם מהאולפנים והפשיט אותם מהצחוק המוקלט. אותו צחוק אידיוטי שעד שנות התשעים קיבלנו כמובן מאליו אבל היום נשמע לנו כל כך מזויף. לארי דיוויד וריקי ג'רווייס (ועוד לפני כן "המופע של לארי סנדרס") הראו לנו, ולדור שלם של יוצרים שבאו בעקבותיהם שכשמשהו מצחיק – הוא פשוט מצחיק. ומעבר לכך, שלפעמים אם דמות עושה משהו לא מצחיק, זה יותר מצחיק מאשר אם היתה עושה משהו מצחיק. ואם יש שתיקה אחרי אותו האקט – זה הרבה יותר מצחיק.

במובן מסוים הסיטקומים החדשים פשוט מתייחסים אלינו כאל פחות מטומטמים. יוצריהם הבינו שאנו, הקהל, יכולים להעריך בדיחה טובה או סיטואציה קומית גם אם לא יאכילו אותנו בכפית. כמה מהסיטקומים הכי טובים בעשור האחרון, כמו "תרגיע", "פילדלפיה זורחת" ו"פלייט אוף דה קונקורדס" למשל, הם קומדיות אינטילגנטיות שדרשו מהצופה לגרד את הראש בהתחלה, רק כדי להכות בו שוב בחוזקה כשהאסימון נפל, ולחשוף בפנינו רבדים חדשים ומקוריים של הומור. הסיטקום הכי טוב של העשור האחרון, "לואי", לקח את זה כל כך רחוק שהוא אפילו לא קומדיה. אבל כשסיטקום משתמש במבט האירוני למצלמה ושוחק אותו לכדי קלישאה – הוא מחזיר אותנו אחורה ודוחף לנו כפית בכוח, גם בתוכניות שבהן חשבנו שאנו אמורים לאכול לבד.

בתוך קטגוריית הסיטקומים החדשים ישנו תת ז'אנר פופולארי: המוקומנטרי. סדרות אלו משתמשות בתירוץ – גם אם לא מוסבר עד הסוף – של צילום סרט או סדרה דוקומנטרית. אבל גם סיפור המסגרת הזה לא מסביר את מבטי הדמויות למצלמה. הרי בסיטואציה מטופשת בצילום סרט אמיתי, אדם נבוך אולי יעטה על פניו מבט אירוני, אבל סביר יותר להניח שהוא יישיר אותו לצלם או לבמאי הנוכחים בחדר – בטח לא למצלמה, שהיא אחרי הכל חפץ דומם. וזה מה שהופך את המחווה הזו למזויפת לא פחות מהצחוק המוקלט. המבט למעשה מבצע את אותו תפקיד בדיוק של הצחוק המוקלט. כאן מסמנים לנו מתי לצחוק, וכאן מסמנים לנו מתי להיות נבוכים. הנה, צופים יקרים, קרה משהו שערורייתי. אנחנו לא סומכים עליכם שתקלטו את זה בעצמכם אז נקרוץ לכם. זו לא מצלמה שמתעדת את הרגעים המביכים, אתם בכבודכם ובעצמכם נמצאים שם בחדר.

אם בהתחלה הטריק המוקמונטרי עוד נחשב למרענן וסיפק תירוץ לשלל סיטואציות קומיות חדשות, נדמה שבאיזשהו שלב יוצרי הסיטקומים הפסיקו להתאמץ. מה הסיפור של "משפחה מודרנית" למשל? הרי אם מדובר בסדרה מוקמונטרית, איך יכול להיות שיש מצלמה שעוקבת אחרי כל דמות בדיוק ברגע הנכון גם כשהיא נמצאת בסיטואציות שהן לכאורה פרטיות לחלוטין? ואם זו לא סדרה מוקומנטרית אלא פשוט עיבוד מודרני לסיטקום משפחתי מיינסטרימי קלאסי (שזה לגיטימי כמובן) – אז למה הם נותנים טסטמוניאלס? למי הם מדברים ולמה הם פונים למצלמה? האם יש לזה איזשהו הסבר תסריטאי שפספסתי, מעבר לצורך הטרחני להסביר בדיחות? לא פעם נדמה שאקט "שבירת הקיר הרביעי" נעשה מתוך עצלנות תסריטאית ותו לא.

אם נחזור 13 שנה אחורה ונשווה אותה למחוללת הז'אנר בתצורתו הנוכחית – "המשרד" הבריטית – הרי ששם המצלמה שליוותה את דיוויד ברנט (ריקי ג'רווייס) שימשה בה שחקנית ראשית, כאשר כל ההתנהגות של ברנט נבעה ממודעותו אליה. נסו לדמיין אותו מסדר את העניבה שלו ומחייך חיוך נבוך – הנה גיבור שמנהל אינטרקציה מושלמת עם המצלמה שמתעדת אותו. ב"משפחה מודרנית", אולי הסדרה היחידה בז'אנר שכל דמות היא בו זמנית גם פוטנציאל למבוכה וגם לגלגול עיניים, שאלו את המחוות האלו, אבל שכחו למה הן שם מלכתחילה. נדמה שככל שהז'אנר המוקומנטרי התפתח הוא הלך והפך לערימה של מחוות קלישאתיות שכל קשר בינן לבין מקורן – פארודיה על סרט דוקומנטרי, להזכירכם – מקרי בהחלט. אם "המשרד" הבריטי מרפרר לסרטי דוקו, הרי ש"מחלקת גנים ונוף" ו"משפחה מודרנית" מרפררות לכל היותר ל"משרד" הבריטי. וכך הפך הז'אנר החדשני והמרענן לחיקוי חיוור של עצמו.

הסדרה שזירזה את כתיבת הטקסט הזה דווקא חוזרת למקורות. "Short Poppies" בנויה כסדרה דוקומנטרית. יש סיבה טובה לקיומה של המצלמה ויש לה אפילו מנחה: עיתונאי, דיוויד פרייר (בתפקיד עצמו) שמלווה מדי פרק דמות ניו זילנדית ססגונית אחרת. את הסדרה, לה יש כרגע שמונה פרקים, יצר ריס דארבי שמגלם את כל הדמויות (מדי פרק דמות שונה). את דארבי אתם אולי מכירים כמוריי יואיט, דמות המשנה שגנבה את ההצגה כמנהלם הלא מוצלח של ה"פלייט אוף דה קונקורדס". ב"שורט פופיז" הוא מוכיח שיש לו עוד דמויות בארסנל, גם אם בצורה כזו או אחרת כולן וריאציות של מוריי. למעשה מוריי היא דמות כל כך טובה – ודארבי הוא באמת קומיקאי מצוין – שזה לגמרי בסדר ומהנה לקבל עוד מאותו הדבר. ג'מיין קלמנט מהקונקורדס חתום כאחד הבמאים אז בכלל החגיגה גדולה.

אבל הסבלנות אובדת כל פעם מחדש כשהמנחה, פרייר, מישיר מבט אירוני למצלמה (ראו דקה 0:56 ביוטיוב המצורף). אולי שחקן טוב יותר היה מחליק את זה, אבל אני לא מצליח להבין למה בכל פרק הוא עוקב אחר דמות מטופשת אחרת, וכל פרק מחדש הוא נבוך מהמעשים והאמירות המטופשות שלה. למה הוא ציפה? (ושיהיה ברור, בין מציל דוש שמשתתף בתחרות הרגליים הסקסיות לתמהוני שמאמין בחייזרים, הדמויות של דארבי מטופשות בהגדרתן). ברור שאנחנו כצופים נהנים מהטירוף שקורה על המסך, אבל באמת שאין טעם במנחה שמתנהג בכל פרק כאילו הוא נחת על הירח. זה לא אמין. ויותר מכעיס וגרוע מכך (הרי גם דארבי לבוש כאישה מבוגרת זה לא בדיוק "אמין") – זה צפוי. ואתם לא צריכים להכיר את הסדרה כדי להבין במה מדובר. הרי אתם מכירים את המחוות הללו מג'ים של "המשרד" האמריקאי ואן של "מחלקת גנים ונוף".

ברגע שסיטקום הופך לצפוי – על אחת כמה וכמה סיטקום לא מיינסטרימי במהותו (מ"חברים" אף אחד לא ציפה לשום דבר) – הוא מאבד נקודות. באמת שקיוויתי להתעלף על הסדרה של דארבי אבל לצערי היא רחוקה מלהיות מושלמת. המסגרת הדוקומנטרית, הנוכחות המעיקה של המנחה והזעזוע המאולץ שלה כל פרק מחדש – כל אלה פשוט לא עובדים. יותר מזה, בשביל הבדיחות הכי טובות הם כלל לא נחוצים. הרגעים החזקים – והמצחיקים – הם אלו שרואים בהם את הדמויות המטורפות של דארבי והמונולוגים השנונים שלהן. בשביל להעביר לנו אותם כל מה שצריך זו מצלמה. היא לא חייבת להיות מצלמת כתף, לא חייבים "לתרץ" לנו אותה באצטלה דוקומנטרית, ובטח ובטח לא צריך להישיר אלינו מבט כדי לסמן לנו מה להרגיש ולהתנהג כאילו אנחנו שם. אנחנו לא, וזה בסדר. תתקדמו. אנחנו כבר ילדים גדולים ויודעים לאכול את ההומור שלנו לבד.

2 תגובות על “למה אני כל כך שונא את המבט האירוני למצלמה”

  1. מאת yaddo:

    יש בזה משהו, צודק. היחיד שאני ממש ממש אוהב את המבטים שלו למצלמה הוא כריס פראט, אנדי מ"מחלקת גנים ונוף". מייק שור תיאר את המבט שלו בצורה הכי קולעת: הוא תמיד מסתכל עליה בפרצוף של "אתה החבר הכי טוב שלי!".

  2. מאת עמי:

    מדויק. לגבי "מודרן פמילי", תמיד תהיתי למה שמישהו בכלל ירצה לתעד חיים של שלוש משפחות די נורמטיביות (אם שמים בצד לרגע את כל עניין המשפחה האלטנרטיבית, שמיצה את עצמו כבר בפרקים הראשונים). זה תקף גם לגבי "המשרד", על שלל גרסאותיו.

כתיבת תגובה