מסע בין אלבומי הסולו של גריף ריס

מה לשמוע וממה להתרחק? המדריך המלא + מיקסטייפ

פורסם ביום שני, 28 באפריל 2014

כשסולן להקה מוציא אלבום סולו זה בדרך כלל מעיד על אחד משני תרחישים. או שהלהקה שלו התפרקה וזו דרכו היחידה בעצם להמשיך בקריירה מוזיקלית, או שהוא מחפש דרכים אלטרנטיביות לבוא בהן לידי ביטוי, בדרך כלל כי הסגנון המוזיקלי או ההיררכיה היצירתית לא מאפשרים לו זאת בלהקת האם. במקרה של סולן הסופר פרי אנימלס, שלמרות הפסקה של חמש שנים מעולם לא התפרקה באופן רשמי (וממילא הוא החל את פרויקטי הסולו שלו במקביל לפעילותה), כנראה שמדובר בתרחיש השני. יתרה מזאת, כשמדובר בגריף ריס (או גרוף, במבטא וולשי כבד) ובלהקתו, קשה אפילו לדבר על מגבלה יצירתית. זו להקה שמעולם לא נרתעה משום סגנון מוזיקלי או אמנותי (אלבום בוולשית, הפקות טכנו, שיתופי פעולה אקספירמנטלים עם פול מקרטני, תחפושות שעירות בקליפים והופעות, רכישת טנק). לכן כששמים זכוכית מגדלת על פרויקטי הסולו של ריס אפשר לגלות הרבה יותר מגיוון יצירתי. בדרך כלל יש שם השתוללויות שלמות, סיפורים והפקות כיד הדמיון. הסולן של אחת הלהקות היצירתיות ביותר שקמו בשני העשורים האחרונים, הלך לכיוונים אפילו יותר קיצוניים בפרויקטים הצדדיים שלו (לפחות בחלקם).

לכבוד הפרויקט החדש שלו "American Interior" (פרטים בהמשך), שכולל לא פחות מאשר אלבום, סרט, ספר ואפליקציה, החלטתי לחזור אחורה למגוון ההפקות שיזם. בעיקר כדי לספר עליהם, אבל גם כדי לספק זווית ביקורתית ולהמליץ אל איזה פרויקטים כדאי להתקרב ולאילו פחות. הייתי יכול לערוך רשימה כזו על פרויקטי הסולו של כל חברי הלהקה (אסיד קז'ואלס, אלבומי הסולו של קיאן קיארן, האלבום המצוין של The Peth והאלבום המצופה של Gulp), אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד. היום יוקדש כולו לגריף.

לפני הכל: מיקסטייפ!

Gruff Rhys Ultimate Mixtape by Nirgoraly on Mixcloud

2005: Yr Atal Genhedlaeth

במונחים מסחריים, ב-2005 SFA כבר עברו את שיאם. אחרי "Rings Around the World" ו-"Phantom Power" המצליחים והמוערכים, קל היה לחשוב שהלהקה קפצה את הכריש (היא לא). לכן המועד היה מושלם עבור אלבום סולו ראשון של ריס. אני זוכר שקראתי באותה תקופה ביקורת במגזין Q שקטלה את האלבום. השורה התחתונה היתה במילים כאלו או אחרות: "האם זה מה שהוא מסוגל לעשות?". עכשיו, כדי לסבר את האוזן למאזינים שלא מכירים את האלבום, מדובר באלבום של חצי שעה שהוקלט ומוקסס בשבוע, בהפקה ביתית, וכולל שברי רעיונות, הוקים וריפים שלא מגיעים לכדי מיצוי עם טקסטים בוולשית שעל פי ויקיפדיה כוללים "משחקי מילים בוולשית שאפילו וולשים יתקשו להבין". אני יכול להבין את האכזבה של ה-Q. ברור שריס מסוגל ליותר. הוא כבר הוכיח את זה. אבל אם לשפוט את האלבום לגופו מדובר בפאן טהור. גם אם לא מבינים את המילים. וכשמקשרים את זה לחוסר הפאתוס של אחד המוזיקאים האינטליגנטיים ביותר הפעילים כיום, זה כמעט מתבקש שאלבום הסולו הראשון שלו ישמע ככה.

ציון: 8 ריס במיטבו כשהוא לא לוקח את עצמו ברצינות.
שירים נבחרים: Epynt , Pwdin Ŵy 1, Pwdin Ŵy 2 ("פודינג ביצים", שיר אהבה בשני חלקים).

2007: Candylion

בזמן סיבוב ההופעות שליוה את האלבום "Love Kraft" (2005) של SFA, כתב ריס מקבץ שירים אקוסטיים. הלהקה כבר החליטה שאלבומה הבא יהיה אלבום רוק שמח וישיר יותר (מה שאכן הוביל ל-"Hey Venus!" ב-2007), וריס החליט להקליט אלבום סולו נוסף. הפעם האלבום נעשה לפי הספר. ריס עצמו סיפר שבאלבומו הקודם הוא שמר על אווירה ספונטנית וגם אם היו טעויות בהקלטה הוא בחר להשאירן, "Candylion" לעומת זאת, זו יצירה מהודקת, שלפרקים גם יוצאת מהווייב האקוסטי לאזורים רוקיסטים ומתוזמרים יותר. בכל הנוגע לאלבומי הסולו שלו "Candylion" הוא יצירתו השלמה והטובה ביותר עד כה.

ציון: 9 אלבום נעים במובן הכי נעים של המילה.
שירים נבחרים: כל השירים באלבום שומרים על אחידות. כמעט ללא נפילות. אם אתם חייבים להתחיל איפשהו, אז אפשר משיר הנושא.

2008: Neon Neon – Stainless Style

אחרי היכרות ארוכת שנים והתארחות של ריס באלבום הסולו השלישי שלו, חבר ריס למפיק ההיפ הופ האמריקאי בום ביפ להרכב חדש (שבזמנו נחשב לחד פעמי). הם קראו לעצמם ניאון ניאון והחלו לעבוד על יצירה ייחודית – אלבום קונספט סביב חייו של המהנדס האמריקאי ג'ון דלוריאן, ממציא מכונית הדלוריאן המפורסמת מ"בחזרה לעתיד", ודמות צבעונית שצברה בחייה שערוריות ורומנים מתוקשרים (הוא מת ב-2005). הפקת האלבום, עליה היה אחראי בום ביפ, לא נשמעה כמו שום דבר שריס הוציא תחת ידיו לפני כן וכללה בעיקר דיסקו אלקטרוני עם אלמנטים אייטיזיים דומיננטיים. אבל במלודיות המושלמות של ריס אי אפשר היה לטעות. באלבום התארחו מוזיקאים רבים כמו פביו מורטי מהסטרוקס, האר מאר סופרסטאר, ספאנק רוק וקייט לה בון והוא התקבל בביקורות אוהדות.

ציון: 9 "Stainless Style" עבור ריס האלקטרוני הוא מה ש-"Candylion" עבור ריס האקוסטי.
שירים נבחרים: "Raquel" הלהיטי שהוקדש לשחקנית ראקל וולש, "I Told Her on Alderaan" הצ'יזי ו-"I Lust U" עם קייט לה בון הנהדרת (שאם אני זוכר נכון אף נכנס לפלייליסט לילה של גלגלצ).

2010: Seperado! (סרט בבימויו של דילן גוך)

גריף ריס מגיע מווילס. זו עובדה שלא רק שהוא מעולם לא ניסה להתכחש אליה, הוא אף מנפנף בה בכל הזדמנות (כל קומוניקט או הודעה רשמית שלו ושל SFA נכתבים בשתי שפות). בכלל נדמה שמידת הלאומיות שהחבר'ה האלה מפגינים לא ממש קשורה לעידן בו אנו חיים. אבל היות ומדובר בעם סימפטי יחסית שלא ממש עשה רע לאף אחד ומתאמץ לשמר את תרבותו תחת מכבש הגלובליזציה והשלטון הבריטי – זה כנראה נסלח. הסרט הדוקומנטרי "ספרדו!" מלווה מסע של ריס לפטגוניה שבדרום אמריקה בעקבות קהילה וולשית שחיה במקום וחיפוש אחר קרוב משפחה מוזיקאי רחוק, שהיה פופולארי בוויילס בשנות ה-70 ומאז נעלמו עקבותיו. הסרט עצמו חביב ומשלב בין אלמנטים דוקומנטריים לסצנות מבוימות בסגנון בי מוביז מהסבנטיז. הוא בהחלט לא סרט חובה למי שלא נמנע עם מעריציו של ריס, אבל היות והוא מכיל מוזיקה שנכתבה על ידו (היו אלו ימי "Candylion") לצד הופעות שערך בלוקיישנים מוזרים, והוא מבער את סיפור האלבום שהקליט עם טוני דה גטורה (ע"ע), יש לו ערך עבור מעריצים.

ציון: 7 לצופים רנדומליים – לא. למעריצי ריס – כן.
סצנות נבחרות: ריס מופיע במעין מתנ"ס מקומי בארגנטינה מול חבורה של זקנים מקומיים שלא ממש יודעים מי הוא, ומנסה עליהם כמה מחומריו הפחות קומוניקטיביים; סיום הסרט (ללא ספוילר). בניגוד לרושם שנוצר בחלקיו היותר הזויים, הסרט מגיע לכדי פואנטה והיא אפילו די חביבה.

2010: The Terror of Cosmic Loneliness – Tony Da Gatorra vs. Gruff Rhys

בזמן צילומי הסרט הדוקומנטרי "ספרדו!" בארגנטינה פגש ריס את פעיל השלום/ טכנאי הוידאו טוני דה גטורה, ומאיזושהי סיבה שברורה רק לו (ונשזרת כחוט השני בכל פרויקטי הסולו שלו) – בחר להקליט עימו אלבום. התוצאה, כמצופה משני חברים הדוברים שפות שונות ורק אחד מהם מוזיקאי מוכשר, חצויה. ריס עצמו הכריז על האלבום כאקספירמנטלי. בסרט אף רואים את ההיכרות ביניהם והתקשורת הקלוקלת שהתבססה כמעט אך ורק על אלתורים מוזיקליים. אם אתם מחובבי הז'אנר אולי תמצאו באלבום הזה חן מסוים, אני באופן אישי לא צלחתי אותו.

ציון: 4 נברך על הספונטניות אבל זה לא אומר שחייבים לשמוע את זה.
שיר נבחר: "House With No Mirrors". תחת שכבות הרעש מסתתרת לה פנינה אחת שמזכירה לנו מי היוצר שעומד מאחורי האלבום.

2011: Hotel Shampoo

כשגריף ריס החל להופיע עם SFA באמצע שנות ה-90 הוא פיתח תחביב קלפטומני במקצת – לאסוף את בקבוקי השמפו החד פעמיים שהציעו המלונות בהם שהה. התחביב הפך לאובססיה ובאזור 2010 כבר היו בידיו 567 בקבוקי שמפו/סבון/קונדישנר ו-121 כובעי אמבטיה. בהיותו טיפוס סקרן ושקדן הוא התחיל לתהות הן על מהות האובססיה שלו ברמה הפילוסופית והן על הזיהום הגדול שאוסף ה"חד פעמיים" שלו יצר ברמה הפרקטית. התוצאה – ההגיונית למדי יש לציין – היתה בניית מלון ענקי מבקבוקי השמפו שלו שהוצג במוזיאון לאמנות של קרדיף. במקביל לבנייה, החלו להצטבר לו שירים חדשים, אוטוביוגרפיים באופיים (וכולם באנגלית הפעם). השירים והפרויקט התאגדו להם למקשה אחת וכך צא אלבום הסולו שלו "Hotel Shampoo". הסינגל הראשון, "Shark "Ridden Waters, הוא בקלות אחד משיאי היצירה שלו. האלבום עצמו, למרבה הצער לא כל כך עמד בציפיות. לא שמדובר באלבום רע במיוחד, פשוט לא אחד שעושה חשק לחזור אליו.

ציון: 7 אלבום טוב אבל נעדר את החינניות של שני אלבומיו הראשונים.
שירים נבחרים: "Shark Ridden Waters" כאמור, אבל גם "Sensations in The Dark", ו-"Christopher Columbus".

2013: Neon Neon – Praxis Makes Perfect

בום ביפ וגריף ריס חזרו בפעם השנייה לפרויקט התיעוד הביוגרפי שלהם. הפעם מושא האלבום הוא ג'יאנפרנקו פלטרינלי, פעיל שמאל קומוניסט שפעל באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה. כאן אני מוכרח להתוודות: זה לא באמת מעניין אותי. הניסיון להנגיש היסטוריה באמצעים מוזיקליים הוא מבורך, ואני בטוח שישנם כאלו שהאלבום גרם להם לפתוח ספר היסטוריה, או לכל הפחות את עמוד הויקיפדיה, או לכל הפחות לקרוא את המילים באלבום. אני לא כזה. בטח שלא כשהמוזיקה לא מעניינת אותי. אני זוכר שלפני שיצא האלבום הצהרתי בקול זחוח בפני חבר-מעריץ ש"גריף לא יכול לאכזב אותי!". ובאמת, אם קראתם עד כאן אתם יודעים שלרוב החומרים שהוציא, לרבות SFA, התחברתי עד אהבתי. ואז שמעתי את האלבום השני של ניאון ניאון. ושנאתי אותו. גם כששמעתי אותו לראשונה וגם כששמעתי אותו שוב עכשיו, לפני כתיבת הפוסט, כדי לראות אם החמרתי אתו בזמנו. אז לא. זה באמת אלבום רע. הלחנים המתוקים של ריס מתוקים מדי, והפקת האייטיז הצ'יזית של בום ביפ צ'יזית מדי. והשילוב שביניהם עלול לעורר בחילה. בגלל שהאלבום הראשון באמת טוב מצער לחשוב שניאון ניאון הם פוני של טריק אחד.

ציון: 3 אם משהו באלבום הזה לימד אותי, וגם נותן איזשהו תוקף לפוסט הזה, זה שאני כנראה לא מעריץ עיוור.
שירים נבחרים: "The Jaguar" – השיר השני, שמעורר תקווה רגע לפני המפלה. "Ciao Feltrinelli" – השיר הסוגר. באמת מוצלח.

2014: American Interior

אז אחרי שחקר את קהילת הוולשים בפטגוניה, יצא ריס למסע היסטורי מוזיקלי נוסף, הפעם אחרי עוד קרוב משפחה (לכאורה?) – החלוץ הוולשי ג'ון אוונס שהיגר לארצות הברית ועשה כל מני דברים שחלוצים מהמאה ה-18 עשו (נלחם בתנינים, חלה במלריה). גריף ריס שיחזר את המסע הזה ותיעד אותו בסרט, אלבום, ספר ואפליקציה. נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין לי מושג איך יצא. לפי התקציר נשמע שזוהי גרסה מלוטשת יותר של "ספרדו!" ובכל מקרה מדובר הפעם בשירים חדשים לגמרי, כך שהציפייה היא כפולה. השיר הראשון מתוכו שיצא כסינגל, שיר הנושא, הפתיע אותי בפשטותו ובכמה הפשטות הזו כובשת. אם האלבום יעמוד ברף שהשיר הציב אולי אנחנו עומדים בפני קלאסיקה נוספת.
(ותכלס, אתם יכולים לבדוק בעצמכם כבר עכשיו)

Gruff Pic_jpg_640x1720_q85

5 תגובות על “מסע בין אלבומי הסולו של גריף ריס”

  1. מאת נמרוד:

    מסכים עם הדירוג באופן כללי, למרות שאם Candylion או Stainless Style הם אלבומים של 9, צריך להרחיב את הסקאלה עד ל-15 לפחות כדי להכניס את Rings Around the world או Radiator.

  2. מאת נמרוד אחר לחלוטין:

    מסכים עם הרוב, חוץ מpraxis, שאין לי כמעט בעיות איתו.
    שירים אהובים בעיני (שלא הזכרת) –
    Honey All over , Rhagluniaeth Ysgafn , Vitamin K , Hoops With Fidel

    ונכון ש I told her on Alderaan נשמע כמו שיר ישן של פוליקר ?

  3. מאת גילי:

    ואוו. אתה לא מבין מה עשית לי עם התכנית עליו ב"מיקס בוטנים", מקשיבה לה בריפיט. כאילו הערת איזה שד רדום של אהבה ליוצר הנפלא הזה בול בזמן מתאים. תודה!!

כתיבת תגובה