הלהקה שממשיכה למצוא את ה-F

ראיון עם ה-Brain Candies לכבוד המחווה שעשו לברודקאסט

פורסם ביום רביעי, 02 באפריל 2014

סקר שערכה לא מזמן חברת הפצת הסינגלים האלקטרונית פטיפון גילה שהדבר הראשון שרוב שדרני הרדיו והעורכים שמים לב אליו הוא שם האמן. אלו חדשות רעות עבור להקות ואמנים צעירים ולא מוכרים אבל ישנם גם יוצאים מן הכלל. ה-Brain candies לדוגמה, היא אמנם לא להקה חדשה, ויש מאחוריה כבר אלבום בכורה, אבל היא לגמרי להקה אלטרנטיבית ללא להיטי רדיו. ובכל זאת היא נכנסה  – ואני בטוח שלא רק אצלי – למועדון המצומצם של אמנים שעצם זה שאראה את שמם בעמוד הסינגלים החדשים יגרום לי להקליק ולשמוע אותו. אם יש כאן מסר הוא כנראה קשור איכשהו להתמדה, אבל יש דבר נוסף שמייחד את הקנדיז: טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית שקשה להתעלם ממנה.

כששמעתי את הסינגל החדש שלהם, "Finding the F", השמחה שלי היתה כפולה. לא רק שמדובר בשיר מצוין בפני עצמו, אלא גם במחווה מרגשת לאחת הלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות, Broadcast, ולסולנית האהובה טריש קינן, שמתה לפני שלוש שנים. בשמיעה ראשונה המחווה עברה לי מתחת לרדאר, אבל לא יכולתי שלא לשים לב להשפעות המובהקות של הלהקה. חשבתי שזיהיתי סוד שמור ביני לבין הלהקה, אבל אז קראתי את הקומוניקט וגיליתי שהסוד הוא די גלוי. המחווה לקינן מוטמעת בכל מילה בשיר, בתמונה שליוותה את הסינגל וכמובן בשמו: רפרנס ישיר לשיר "I Found the F". שפותח את האלבום Tender Buttons מ-2005.

מבסוט מהגילוי החלטתי שהמחווה ראויה לפוסט, ומכיוון שגיליתי עניין משותף עם חבריה, היה ברור לי שהפוסט יכלול שיחה. לשמחתי יצא שהראיון שאתם קוראים כאן הוא הראשון שנתנה הלהקה (יותר נכון איל פיק, הגיטריסט והזמר) מאז שחזרה לפעילות, כך שהשמחה כבר הפכה למשולשת.

השיר הוא סינגל ראשון מתוך אלבום שני שעדיין אין לו תאריך יציאה. האלבום כולו הוקלט באנגליה ולפי התכניות של חברי הלהקה, שחברו למנהל אנגלי, הם מתכוונים לחזור לשם על מנת להופיע. ההרכב – שכולל לצד איל פיק גם את אחיו יובל פיק (בס ושירה), דניאל עצטה (תופים ושירה) ונעמן שדמי (קלידים ושירה) – היה מזוהה מהרגע הראשון עם סאונד פסיכדלי מובהק שנשמע כאילו הוא יוצא להם כמעט ללא מאמץ. לפני שנתיים הם הוציאו אלבום בכורה שזכה לביקורות טובות ואחריו הם יצאו לפגרה. "הגענו לנקודת מיצוי מסוימת מהחומרים האלה שעשינו, מהוייב והסאונד", מספר פיק בראיון טלפוני. "היינו צריכים קצת זמן להמציא את עצמנו מחדש. אין מה לעשות, האלבום הראשון זו איזו מוטציה שלך כמוזיקאי שבה יש לך חומרים שחוברו שבועיים לפני האולפן ויש דברים שנכתבו חמש שנים לפני, וזה איזה שהוא בליל מאוד בלתי אחיד. אלבום שני זה כבר עניין של תקופה. זו לגמרי התחלה חדשה.

"כל האלבום החדש הוא מעין מסע. הגענו לאיזו נקודה שמאוד תסכל אותנו ששייכו אותנו – כמעט בכל מקום שכתבו עלינו – לרטרו לסיקסטיז. אוקי, גדלנו על הדברים האלה, באנו משם אבל זה גרם לנו לחשוב, כי רטרו עושה אותך לקצת לא רלוונטי למה שקורה עכשיו. אמרנו 'לעזאזל עם רטרו, אני כתבתי את השיר הזה עכשיו. זה מה שיש לי להגיד עכשיו. אני חי פה מולך וזה מה שיש לי להגיד'".

יכול להיות שזה קשור לכך שבארץ פסיכדליה מאוד מקושרת לאנשים עם העבר בעוד בעולם זו סצנה שהיא עדיין חיה ובועטת.

"אפילו יותר מבעבר. זה משהו שצומח ופורח. יש לייבלים ופסטיבלים ענקיים. הרי מה זו פסיכדליה? זה הצומת הזה שבו המציאות והדמיון נפגשים. זה רגשות. זה לתת למוזיקה להשתלט על הגוף בצורה שהיא אפילו קצת רוחנית. בגלל זה גם תמיד הכי קל לקשר פסיכדליה לסמים. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. אם אתה לא עושה משהו חדש עדיף שלא תעשה משהו בכלל. גם אם אנחנו מדברים על הסיקסטיז – הרי זה מה שהם עשו, הם חידשו. הם היו אלטרנטיביים. ועכשיו יש לנו פי מליון יותר כלים לחדש מאשר שהיה להם אז".

איך ניגשתם לאלבום החדש?

"המפיק שלנו Hush P הוא מפיק צעיר ומאוד מבטיח, ישראלי לשעבר. הוא גר באנגליה, אנחנו חברים טובים הרבה מאוד שנים ותמיד היה את הדיבור לעשות משהו יחד עם הלהקה. יצא לנו לשוחח ואמרנו יאללה בוא נעשה את זה. מפה זה התגלגל ואנחנו זכינו. המסע ללונדון טלטל אותי באופן אישי. בהרבה מאוד בחינות זה הכניס אותי לפרספקטיבה אחרת. סטנדרטים של עבודה וציוד, ובכלל העבודה באולפן. זו פעם ראשונה שעבדנו עם מפיק. באנו בגישה של 'אנחנו מנוסים, אנחנו יודעים הכל'. משהו ילדותי ומטופש. בהתחלה אמרנו שאנחנו מתייחסים אליו כטכנאי אבל אז התחלנו להקליט והיה איזשהו רגע שאמרנו 'זה נשמע רגיל מדי, אנחנו מחפשים משהו שונה'. הוא אמר 'כן, הא?', עברו חמש דקות, שמענו את מה שהוא עשה ואמרנו 'וואו you can take it from here'".

brainband

כששומעים את השיר החדש מבינים שזה הצליח להם. גם אני נפלתי לקלישאות האלו של הרטרו כל פעם שחשבתי עליהם. כששמעתי את השיר החדש, הגילוי המרעיש היה, 'היי, החברה האלה לא חיים בסיקסטיז, הם מקשיבים גם לברודקאסט', שזו אמנם לא להקה שממש קורית עכשיו, אבל מאוד מסמלת את הפסיכדליה של השנים האחרונות.

ברודקאסט הוקמה בברמינגהם, אנגליה, ב-1995. זו רביעייה שכללה את רוי סטיבנס (קלידים), טים פלטון (גיטרה), ג'יימס קרגיל (בס) וכמובן את טריש קינן הסולנית. בעשור הקודם הם הוציאו סך הכל ארבעה אלבומים (ועוד שלל אי.פיז ואוספים), והתפרסמו בזכות אימוץ סאונד סיקסטיזי מאוד מובהק, שאיכשהו הצליח להימנע ממלכודות הרטרו. הקישור שלהם ללייבל האלקטרוני הנחשב warp ודאי לא הזיק.

ספר כיצד התגלגל שיר המחווה.

"זה היה שבוע לפני הנסיעה ללונדון. היינו בסטודיו שעבדנו בו והגענו למסקנה שאין לנו מספיק שירים. אז יובל אמר: 'יש לי איזה שיר שאני רוצה להשמיע לכם'. בהתחלה אמרתי: 'שבוע לפני אולפן, כל העיבודים סגורים, בוא נעשה חזרות. עכשיו לעבוד על עוד שירים? אנחנו צריכים לארוז'. אבל אז עצרתי את עצמי ואמרתי אוקי. הוא לקח אקוסטית, ניגן את הלחן והמהם את המלודיה. הוא אמר שלפזמון מאוד חשוב לו שהשורה תהיה Still Finding the F".

כלומר הוא כיוון לשם? הוא ידע שזה יתכתב עם ברודקאסט?

"הוא ידע שהדבר הזה הוא מחווה לברודקאסט וזה מילא אותי בהשראה, כי היה לי את הסיפור הזה לספר עליהם. אני לא בטוח שליובל זה היה חשוב אם השיר יהיה בסופו של דבר על ברודקאסט או לא. הוא פחות אדם של מילים, יותר חשוב לו הסאונד. אמרתי, 'איזה יופי, יש לי את הפלטפורמה הזו ואת המלודיה הזו', וזה בא די מהר. הרבה זמן חשבתי לכתוב שיר על טריש. מעין נסיכה אפלה עם קול יוצא דופן שהכניס אותי להרבה מאוד מחשבות, רגשות ואמפטיה. רק אמן גדול גורם לך להרגיש דברים כאלה. התחלתי לחשוב על הנסיעות שלי לבד בארבע בבוקר, בכביש פנוי לחלוטין. יש גשם בחוץ, וזה רק היא ואני. אין אף אחד אחר בעולם. רוב האלבום החדש הוא מעין סקירה של כל מיני מערכות יחסים שהיו לי בחיים. וזו עוד מערכת יחסים, שהפכה להיות שיר קינה על הדברים הנהדרים שהיא גרמה לי להרגיש".

עוד לפני שבכלל קראתי את הקומוניקט שמעתי את השיר וחשבתי, בונא הם ניגנו כאן ברודקאסט. איך שחזרתם סאונד כה מובהק?

"זו חלק מהעבודה וההתייחסות המאוד דקדקנית לפרטים. בגדול זה יהיה מאוד פשטני להגיד שזה פשוט קרה כי יש משהו בכוונה שיוצר את הדברים האלה. אני שרתי בשבילה אבל גם קצת כמוה. העניין המרחף והכאילו אל-טבעי. יש סאונד של קלידים שהשתמשנו בו, שמאוד מזכיר ברודקאסט. כשעשינו את המיקסים של השיר הזה ודיברנו על ההפקה, היה חשוב לשמוע את שירים של ברודקאסט. הגענו למצב שאמרנו יש פה משהו מיוחד וזה גם השיר הראשון שאנחנו משחררים מהאלבום הזה".

קיבלתם תגובות על השיר?

"האמת שכן. היתה לנו הופעה גדולה לא מזמן. וזה כל כך הפתיע וריגש אותי שבאו אנשים שאמרו שהם התרגשו מהטקסט והרעיון של המחווה הזו. זה מאוד ריגש אותי כי ברודקאסט הם שם שלא כל כך מפורסם בישראל".

בגלל זה המחווה היתה לא צפויה אולי.

"דני רובס כבר כתב על ג'ון לנון. אז אין ברירה צריך למצוא אנשים אחרים לכתוב להם. אלו הגיבורים של הדור שלנו".

2 תגובות על “הלהקה שממשיכה למצוא את ה-F”

  1. מאת צחי:

    שמעתי אותם באוזן בר, רגע לפני שטסו ללונדון. אכן, אין הרבה הרכבים ישראלים שיודעים לעשות פסיכדליה ברמה הזו. מאחל להם הצלחה, ואשמח להקשיב לאלבום כשיופק. ואם תראה אותם שוב בקרוב, תרשה לי להעביר להם הערה קטנה אחת: כשמופיעים בתל אביב – מותר ורצוי לדבר עם הקהל בעברית, גם אם אתה מתכונן לטיסה ללונדון…..

  2. […] לעלות לשידור חי מאולפן הקצה באינדינגב ולארח שם את להקת בריין קנדיז המעולה. כנראה לא שתיתי מספיק. על סף התייבשות. אם להשתמש בביטוי […]

כתיבת תגובה