WhoMadeWho רוצים שניקח אותם ברצינות

אז ערכנו להם ספיישל של שלוש שעות לכבוד האלבום החדש

פורסם ביום רביעי, 26 במרץ 2014

ישנן להקות שיש להן יותר מזל מאשר אחרות. WhoMadeWho היא אחת כזו. בשל היותה להקה עדיין שולית יחסית ארשה לעצמי לחזור על שתי אנקדוטות, שאמנם נהפכו לקצת שחוקות בהקשר שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהיותן מכוננות בהתפתחות הלהקה. הראשונה היא הקאבר שביצע ג'וש הומי, סולן Queens of the Stone Age, לשירם Space For Rent מהאלבום הראשון. אמנם מדובר בקאבר שביצע בהופעות (אפשר למצוא ביוטיוב באיכות ירודה), אבל כזה שהספיק לעשות כנפיים ולהדביק על הלהקה חותמת איכות שרק דמות מוערכת ואהובה כמו הומי יכול לתת.

הסיפור השני התרחש בערך אותה שנה (2007) בפסטיבל בניקסים בספרד. הקלקסונס היו אמורים לעלות למופע הראשי של הערב, אך המטוס שלהם התעכב. WhoMadeWho נקראו להחליפם, למרות שהיו אנונימיים יחסית ורחוקים מאוד מלהיות להקת "הדליין". בהתחלה נשמעו קריאות בוז מהקהל שלא קיבל את מה שהובטח לו. עד סוף ההופעה כל הקהל היה באוויר. אם לא שמעתם על הטריו הדני עד כה, שתי האנקדוטות האלו יספקו את הרקע המתאים: להקת הופעות אדירה על הספקטרום המוזיקלי שבין ג'וש הומי לקלקסונס.

ההרכב הוקם בקופנהגן ב-2003 על ידי שלושה חברים שהגיעו מסגנונות מוזיקליים שונים. יפ קלייברג, הגיטריסט והסולן, הגיע מסצנת הג'אז אוונגרד הניו יורקית, תומס הופדיג, הבסיסט והסולן השני, הגיע מהרוק והיה חבר בלהקת גראז' מקומית, ותומס ברפורד, המתופף והמפיק המוזיקלי, היה דיג'י (תחת השם תומבוי) ומפיק אלקטרוני נחשב (שאף הוציא מאז שני אלבומים מוערכים). השילוב בין שלושתם הניב להקה שחוצה בקלילות בין ז'אנרים, ומבטלת כל אפשרות להגדיר אותה. מצד אחד בהופעות הם מקפידים על השילוש הקדוש של הרוק (גיטרה-בס-תופים), מצד שני, כאות הערכה לסצנה המוזיקלית שאימצה אותם הם גם מקפידים להופיע במועדוני ריקודים (כאן בארץ הם הופיעו ב-2011 במועדון הבלוק); מצד אחד הם ערכו רמיקס לדיגיטליזים ונתנו להוט צ'יפ לעשות רמיקס לקטע שלהם, מה שהפך אותם ללהקת רחבות אהובה, מצד שני הם נתנו למארק לאנגן וג'ון גראנט לבצע קאברים לשירים שלהם כדי הראות לעולם שהם יודעים להלחין גם מלודיות מצוינות.

בעשור האחרון הם הוציאו חמישה אלבומים, האחרון שבהם יצא ממש לאחרונה והוא נקרא Dreams. האלבום ממשיך קו מוזיקלי שהחל באלבום השלישי שלהם Knee Deep מ-2009. את הקו הזה ניתן לכנות, לא בלי נימה קלה של צער, התבגרות. בתחילת דרכם הם היו להקת feel good קלאסית. קליפים משעשעים (במיוחד Keep me In My Plane), הופעות שמחות, בדרך כלל עם תחפושות, וגישה כללית של קלילות והומור. באיזשהו שלב זה נמאס להם והם רצו להילקח אותם ברצינות. וזה בהחלט מגיע להם. כתיבת השירים וההפקה אכן השתפרו ומבחינה מוזיקלית יש להם היום הרבה להציע מעבר לקאבר שטותי ומרקיד ללהיט הטכנו Satisfaction, אותו להיט שהיה הראשון שהקליטו, ופרסם אותם לפני עשור.

אמנם כבר ב-2009, עם Every Minute Alone וקליפ הגברים הבוכים שליווה אותו, הבנו שנמאס להם להשתעשע, אבל באותו אלבום נכלל גם הקטע Two Feet Off Ground, אולי המנון הרחבות הכי דפינטיבי שכתבו. המהפכה לא הושלמה ביום. עברו מאז חמש שנים והאלבום החדש מכוון עוד לרחבה עוד פחות. זה לא דבר רע בהכרח, ובקטעים מסוימים זה אפילו מצוין (Dreams, The Morning), אבל כשזה מגיע מאחת הלהקות הכי שמחות בסצנת האינדי-Pאנק-דיסקו-טכנו זה טיפה מאכזב.

אבל אני לא כאן כדי לבאס. עדיין מדובר באחת הלהקות הכי טובות ומעניינות שפועלות כיום, והעובדה שהם מוציאים אלבום כל שנתיים ולא נתקעים במקום היא כשלעצמה עובדה משמחת. כבר הרבה זמן שרץ לי בראש שאני חייב לעשות להם ספיישל רדיופוני, ותמיד היה לי ברור שאערוך אותו עם עמית קלישר שחולק עימי אהבה בלתי מסויגת כלפי הלהקה, והיה למעשה מי שגילה לי אותו לפני שש שנים. בספיישל השמענו רמיקסים, קאברים, התארחויות שלהם ופרויקטי סולו. בשעתיים הראשונות ערכנו סקירה כרונולוגית של הלהקה ובשעה השלישית ניגנו סט אלקטרוני, כיאה לאופי המסיבתי שלה. תהנו.

whomadewho1

כתיבת תגובה