בוא נהפוך את זה לסיפור: ראיון עם עמית ארז

סיכום ביניים + בונוס: הקלטה נדירה בהשמעת בכורה

פורסם ביום חמישי, 13 בפברואר 2014

"אני עדיין מתרגשת מעצם העובדה שאחד החברים הכי טובים שלי הוא בעצם אמן שאני מעריצה".

 למרות שיחה מאוד ארוכה שערכתי עם עמית ארז, את הפוסט אני בוחר לפתוח דווקא בציטוט מתוך סטטוס בפייסבוק שהעלתה הזמרת רותם אור ערב הופעת ההשקה של הסיקרט סי, להקתו של ארז, בדצמבר האחרון. משפט שאני די מזדהה איתו שגם נתן את הטון לפוסט שלפניכם. את ארז הכרתי ב-2005, בזמן ששנינו עבדנו כמוכרי דיסקים בטאוור רקורדס, מגדל האופרה. אחת החממות החברתיות והמוזיקליות היותר מהנות שהיו לי בחיי. באותם ימים היינו משמיעים הרבה בחנות (לא במשמרות שלו כמובן) את "Wish I Could Make It a Story", אלבומו הראשון שהוקלט והופץ באופן עצמאי. כך התוודעתי לארז האדם ולארז המוזיקאי וגיליתי שאני ממש מחבב את שניהם.

 לכבוד האלבום החדש של הסיקרט סי -ואתם יודעים מה? תכלס ללא כל סיבה מיוחדת – נפגשתי עם עמית לשיחה ארוכה על הקריירה שלו. המטרה: לדבר איתו על הכל ולהציג בבלוג את "הסיפור המלא". האמצעי: לרכך אותו, תוך כדי שאני מודע לנקודת החולשה שלו – חמאת בוטנים (אחרי שנה של פעילות, הגיע הזמן שהבלוג יצדיק את שמו). וכך, מצויד בממרחים "נדירים" שייבאתי מארצות הברית, הגעתי לדירתו שבדרום תל אביב ובמשך כארבע שעות שאלתי את כל השאלות שתמיד עניינו אותי כעיתונאי, מעריץ וחבר. מה שיצא זה פוסט ארוך, מחולק לשמונה פרקים, המספקים טעימה מהקריירה שלו עד כה, ומשובצים במבחר שירים מכל התקופות. בזמן שישבנו, השמיע לי עמית הקלטות ישנות שלו. ביקשתי שיבחר אחת כדי לפנק את קוראי הבלוג. את הבחירה שלו, לחן מקורי לשיר "קורנליה" של יונה וולך, שהוקלט ב-1999, תוכלו למצוא בפרק השמיני. בנוסף, מצורפים בהמשך שני שירים שעברו שיפוץ דיגיטלי מתוך "Wish I Could Make It a Story" (אלבום שנכון לכתיבת שורות אלו לא קיים בבנדקמפ). שתהיה קריאה מעניינת והאזנה נעימה.

Photo By Ronengoldman.com

 פרק ראשון: צרחות בחדר

קצת רקע. עם יותר מעשור של פעילות מאחוריו, עמית ארז הוא אחד המוזיקאים הותיקים בסצנת האינדי הישראלית. מאחוריו שלושה אלבומי סולו, שלושה איפיז, סינגל כפול תחת השם The Trickstar Waterfall, חברות כגיטריסט בהרכב אטליז, וכאמור, אלבום חדש בראשות להקה שהקים, הסיקרט סי. למרות שהמוזיקה של עמית מאופיינת ברגישות ועדינות, איכשהו תמיד זכרתי שבתחילת דרכו כנער הוא בכלל היה מזוהה כמטאליסט. משום מה זו נראתה לי כמו נקודה שראוי לפתוח איתה. "הייתי מטאליסט בערך מגיל שמונה-תשע", הוא נזכר. "גיליתי את מטאליקה כמה שנים לפני שיצא האלבום השחור. רגע לפני שהם פרצו. אבל במקביל אהבתי הרבה דברים אחרים. שמעתי מלא פרוגרסיב רוק. עפתי על ג'וני מיטשל, ניק דרייק וסיד בארט. לא באמת שינה לי הז'אנר, אבל תמיד היה לי חשוב נורא להרגיש שיש איזו מיוחדות במה שאני שומע. נגיד AC/DC לא אהבתי. זה תמיד נשמע לי טיפשי".

סליחה שאני שואל אבל איזה מטאל לא נשמע טיפשי?
"שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה אנשים שלא אוהבים מטאל חושבים שהכל טיפשי. אני לא יודע להסביר למה אבל אני כן מבחין מתי זה נשמע לי טיפשי ומתי לא. למשל איירון מיידן נחשב מאוד טיפשי בעיניי ואני לא שומע את זה. הפוסטרים והשירה הפומפוזית האופראית הזו. זה נמאס נורא מהר. זה נשמע כמו פופ. לעומת זאת ספולטורה זה באמת מפחיד. אין מלודיה והסולן פשוט שואג למיקרופון בטון אחד מונוטוני. את זה אהבתי מאוד. אני מתחבר לאגרסיות שבזה".

נו, אז איפה זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלך?
"לא קיים בכלל. בגלל שזה ז'אנר כל כך ספציפי לא יכולתי להיות מושפע ממטאל ולשלב את זה בשירים כמו שלי. זה או שאני עושה את זה עד הסוף או שאני לא עושה את זה בכלל. אין אמצע בדבר הזה".

אבל אגרסיות יש גם בז'אנרים אחרים.
"אני לא חושב שזה מחמיא לי כל כך. אני אוהב לשמוע את זה אבל ברוב המקרים זה לא מחמיא לי, ומעט מאוד פעמים עשיתי את זה. זה קיים בסיום של 'Last Night' וגם שם לא היה לי פשוט להקליט את הצעקה הזו. הייתי צריך לעשות הרבה טייקים כדי שזה לא ישמע מביך או טיפשי. בסוף הצלחתי להביא טייק שנשמע לי טוב. גם ב-'Come Get Your Love'. בגרסה המכסחת, הראשונה, של The Trickstar Waterfall – שומעים ממש צרחות שצרחתי בחדר. לא יכולתי לדבר אחר כך למשך איזה שעה. זה היה שיר שהופק לגמרי בזכות אלבומים כמו 'Psychocandy' של ג'יזס אנד מארי צ'יין".

פרק שני: המילה H
elp מוארת בניאון

עמית ארז נולד ברמת השרון ב-1980. כבר בתיכון כתב שירים והשמיע אותם לחבריו. אותה תקופה, סוף שנות ה-90, היתה גם ראשית ימי האינטרנט הישראלי. אתר אחד שמשך אליו צעירים רבים – ובעיקר יוצרים – היה "הבמה החדשה". האתר זכור כזה שהתניע את הקריירה של יוני בלוך, לאחר שבתו של מנכ"ל NMC "גילתה" אותו דרך שירים שפרסם, אבל היו שם עוד הרבה כישרונות. זו היתה פלטפורמה – שכשמה – סיפקה במה ליוצרים, ושימשה כמעין רשת חברתית להפצת יצירות שנים לפני כניסת מייספייס ופייסבוק. "פתחתי יוזר והעלתי לשם שירים", נזכר ארז. "חלק בעברית וחלק היו התחלות של שירים באנגלית. בבמה חדשה קיבלתי הרבה תגובות. אנשים החמיאו וזה עשה נורא כיף ונתן לי ביטחון כל פעם להעלות עוד משהו".

את התקופה ההיא סיכם ארז באלבום "Wish I Could Make It a Story" שיצא באופן עצמאי ב-2003. האלבום מכיל שירים אקוסטיים באנגלית (למעט שיר אחד, "רכבות"), וגרסאות מוקדמות ל-"Postcard" ו-"Cinnamon Scattered Along Your Shoulder", שניים משיריו המזוהים ביותר, שזכו להקלטה מחודשת גם באלבומו השני. "היתה לי כמות יפה של הקלטות ביתיות שהעליתי לאתר לאורך תקופה", הוא מספר. "עמרי לוי, אותו הכרתי דרך האתר, דרבן אותי לאסוף כמה מההקלטות האלו לאלבום. בחרתי את מה שהרגיש לי הכי מתבקש להיכלל, והדפסתי ושכפלתי בצורה עצמאית לחלוטין. תמונת העטיפה צולמה על ידי חברה טובה שלי, ליאור אלפנט, ברחוב הולנדי שבו טיילנו ברגל ביחד. זה היה בנסיעה נפרדת ומוקדמת יותר להולנד, לפני שעברתי לשם. על העטיפה מופיעה המילה Help שמוארת בניאון – זה שלט שהיה תלוי ככה ברחוב ומשך אותי להתקרב לבדוק מה פשר הדבר. לא מצאתי תשובה לזה, אבל נראה לי שהשלט הזה עדיין שם".

Pretty Lady Of Circumstances:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

wish

"האלבום 'Wish I Could Make It a Story' יצא בסוף 2003 ודי מהר אחר כך טסתי להולנד. הייתי מאוד סקרן לדעת איך זה יהיה. נסעתי לאירופה ואיכשהו יצא שהגעתי להולנד. בזמן שהייתי שם המשכתי לפרסם בבמה חדשה, ובארץ דיברו עלי. באותה תקופה היו גם פורומים של מוזיקה בווינט ובנענע שהיו מאוד משמעותיים. בזמנו זה היה מאוד חשוב. היתה שם 'סצנה' וקיבלתי הרבה פרגון. רק כשחזרתי התחלתי להופיע ואז כבר היה לי 'שם'. ידעו שיש 'עמית ארז'. ההופעה הראשונה כשחזרתי מהולנד היתה ב-2004. ערב הופעות בג'ה פן של Alt Shift (תכנית רדיו ששודרה בזמנו ברדיו תל אביב). עליתי עם אור בהיר, רן יורנגסון, דודי ברקת ואדם שפלן. זו היתה ההופעה הראשונה וכולם באו לראות כי 'עמית ארז מגיע'. עשינו איזה ארבעה שירים וההייליט היה 'Come Get Your Love'. כיסחנו אותו לגמרי. אחר כך המשכנו לעבוד ועשינו הופעות בגדה השמאלית ובג'ה פן. גם באקוסטי וגם כלהקה. זה פשוט המשיך משם".

השיר "Come Get Your Love" אכן הציג פן נוסף באישיותו המוזיקלית. השיר יצא כסינגל תחת השם The Trickstar Waterfall. מעין הרכב חד פעמי שכלל את ארז ורן יורגנסון, מוזיקאי שהיה ידוע באותה תקופה כמתופף של אינפקציה. "הייתי מעריץ של אינפקציה, אני וחברים היינו הולכים לכל הופעה שלהם אז פשוט נהיינו חברים שלהם", מספר ארז על הכרות שבמידה מסוימת השפיעה על המשך הקריירה שלו. "הם כולם היו מאוד ידידותיים אבל עם רן נפתח לי מעין ערוץ תקשורת מעבר, והשמעתי לו דברים. הוא שמע את הסקיצות שעשיתי ל-'Come Get Your Love' שהקלטתי בבית לבד, חשב שזה טוב וביקש שאני אשלח לו את הערוצים. שלחתי לו וטסתי להולנד. כמה שבועות אחר כך חזרתי הביתה לביקור והוא אמר לי: 'קח'. הבנאדם פשוט מיקסס את זה מחדש. את מכונת התופים ששמתי הוא מחק והקליט לבד תופים לשיר. הייתי בהלם. הבנאדם הקליט לי תופים! מיוזמתו! הוא הביא לי מיקס, הוסיף מקלדות, שלח את זה למאסטרינג והוצאנו את הסינגל. כל זה קרה כשהייתי עוד בהולנד. משם התחיל כל הקשר ושיתוף הפעולה הזה. כשחזרתי ישר ידעתי שהוא יהיה המתופף שיעבוד איתי".

"Cinnamon Scattered Along Your Shoulder (הקלטה ראשונה):

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הקלטה מחודשת:

פרק שלישי: דה סטמפ אוף אפרובל

באותם ימים, במקביל לבניית קריירת הסולו שלו, הצטרף ארז לאטליז, ההרכב שהוביל גיא בן-שטרית, גם הוא חבר אינפקציה. ארז היה חבר בלהקה במשך כשמונה שנים וניגן בשני אלבומיה (וב-EP אחד). ב-2012 עזב את ההרכב ובאלבום החדש שיצא בקרוב הוא כבר לא משתתף. בתקופה בה היה חבר, לצידו ולצד בן-שטרית ניגנו גם אדם שפלן, אור בהיר, עומרי הנגבי ולי טריפון. "ב-2004 חזרתי לארץ והיה איחוד של זקני צפת של האלבום הראשון בקוסמונאוט בפלורנטין", הוא משחזר. "באתי להופעה וגיא גם היה שם אז נפגשנו בחוץ ודיברנו. באותה תקופה אטליז ואינפקציה פעלו במקביל. שאלתי אותו מה קורה עם אטליז והוא סיפר לי שהם בתקופה של חילופים. בדיוק מאיה דוניץ עזבה והם היו בחיפוש אחר זמרת חדשה. גם אחד הגיטריסטים, ירון מיטלמן, עזב. הגיטריסט הראשון היה עוזי פיינרמן ומיטלמן החליף אותו. כמה ימים אחר כך גיא פתאום התקשר אלי ואמר 'רציתי לשאול אותך אם תרצה להצטרף לאטליז'. אני התרגשתי כאילו עכשיו ירימו לי טלפון מאינטרפול. הם היו גיבורים בשבילי. אמרתי לו 'תן לי כמה רגעים לחשוב על זה ואני חוזר אליך'. סגרתי את הטלפון והיה לי ברור שזה כן. אחרי שעתיים התקשרתי חזרה ואמרתי 'כן. אני רוצה את זה'".

"אחר כך היתה לי הופעה בהייניקן הבימה קלאב. רק אני וגיטרה על הבמה. וכל אטליז באו. זה היה בעיקרון האודישן שלי. חשבתי 'ווי הם באו במיוחד לראות אותי, אני צריך לעשות רושם טוב'. עשיתי את ההופעה ואחר כך כולם ניגשו אלי ונורא החמיאו. אמרו שהיה מעולה. 'ברוכים הבאים ללהקה'. אני זוכר ספציפית את אדם שפלן. הוא בנאדם עם שפת גוף מאוד מסוימת. מעין טדי בר גדול. הוא התקרב אלי, ולא החלפתי איתו מילה מעולם… אבל ידעתי מי זה. והוא בא אלי ונתן לי חיבוק כזה גדול והוא אמר 'יו גוט דה סטמפ אוף אפרובל!'".

זה לא התנגש לך להיות גם אמן סולו וגם חבר בלהקה?
"שלוש סיבות למה לא. קודם כל כשאנשים שאתה looking up to, שאתה יודע שהם תותחים, מזמינים אותך לנגן איתם, אתה לא אומר לא. אתה אומר תודה. דבר שני רציתי ללמוד. ידעתי שאני יכול ללמוד מזה מלא ולקבל ניסיון. ודבר שלישי אמרתי 'מה זה סותר?' אז מה? אולי בזכות זה אני איחשף לעוד אנשים? זה היה לי מאוד ברור שאין לי מה להפסיד. רק להרוויח. וזה היה נכון. שמונה שנים הייתי איתם. וקיבלתי ניסיון מדהים".

איך היה עבורך להיות חלק מלהקה, בה אתה לא הסמכות היצירתית?
"בתקופה הראשונה שלי בלהקה הייתי מאוד מאופק וזהיר ועשיתי בעיקר מה שאמרו לי. יותר מאוחר, כשכבר הרגשתי בנוח לחלוטין, התחלתי להציע רעיונות משלי. האלבום הראשון כולו מורכב מחומרים בהם ניגנתי תפקידים כתובים, שכבר היו קיימים קודם, ורובם נכתבו על ידי עוזי פיינרמן. רק הייתי צריך ללמוד את השירים. לא באתי בקטע יצירתי אלא רק לעשות עבודה. כשזה נגמר והתחלנו לעבוד על דברים חדשים אז כבר הייתי יותר חלק מהתהליך היצירתי. מגיע השלב שבו אתה יודע שזה קוּל לא רק להביע דעה אלא אפילו לנסות לשכנע. הייתי מעורב ברמת העיבוד, אבל במידה. בסופו של דבר זה מסנן של כל כך הרבה אנשים בחדר, שאם נקשיב עכשיו לשיר, למעט כמה ליינים ספציפיים, אני לא יכול באמת להגיד 'זה רעיון שלי'".

מה גרם לך לעזוב דווקא עכשיו?
"היינו בטוּר של חודש בארצות הברית בדיוק בזמן שהתחלתי לעבוד על הסיקרט סי. כל כך אהבתי את הטוּר שזה הקפיץ לי את המחשבות על כך שאני צריך להיות שם. עף לי המוח מהחוויה ואמרתי שאני לא רוצה לחזור לארץ בכלל. בא לי להישאר. אז עשיתי בליבי החלטה שאני חייב להגיע לשם שוב ולחוות את זה כעמית, ולא כאטליז. ברגע שהבנתי את זה, היה לי ברור שאני צריך לעזוב את אטליז. אני מרגיש שמיציתי. למדתי מהם כל כך הרבה דברים אבל גם בזה יש תקרה מסוימת של דברים שאפשר ללמוד. די כיסיתי את החוויה וכבר הייתי עייף. אני לא יכול להמשיך לנצח בשני פרויקטים במקביל, ואני צריך לשים את האנרגיות על הפרויקט שלי. גם לא האמנתי שחברי אטליז באמת יעבירו את החיים שלהם לחו"ל. זה לא יקרה. מצד שני אני ממש מאמין שהלהקה חייבת לעשות את זה כדי להצליח בגדול. ואז עלו שתי אופציות ומשתיהן אני יוצא מופסד. אופציה אחת שזה יצליח, ואז לא יהיה לי זמן יותר לעשות את הדבר שלי. והאופציה השנייה היא שזה לא יצליח, ואז לא חבל על האנרגיה שאני שם במקום לשים את כל המאה אחוז על הפרויקט שלי?".

(צילום: יח

פרק רביעי: עשה את הדבר הנכון

בחזרה לעשור הקודם. במקביל לעבודה עם אטליז ולהופעות האקוסטיות החל עמית לגבש מסביבו להקה. "את רן יורגנסון הכרתי דרך אינפקציה וכבר היינו חברים", הוא מספר. "את דודי ברקת הכרתי כי הוא שירת בצבא עם חבר טוב שלי, וגם הופיע איתי בכמה ערבים של במה פתוחה. את אור בהיר ואדם שפלן הכרתי באטליז. שאלתי את אור אם הוא רוצה לנגן גיטרה, ואדם, שהוא בסיסט, התבאס שהוא לא יכול היה להצטרף גם (בגלל דודי). בסופו של דבר הוא ניגן על עוד חשמלית".

עוד לפני שיצא אלבום הבכורה "הרשמי", שנקרא בפשטות "Amit Erez" וידוע גם כ"אלבום עם העצים", שחרר עמית EP קצר של חמישה שירים שזכה לתשומת לב תקשורתית חיובית וגם ללא מעט הצלחה. ה-EP יצא ב-2006 ונקרא "Black Light" והוא הכיל מיני להיט שעד היום נחשב פייבוריט בהופעות, "Endings Gets an Early Start". "מאז שחזרתי לארץ התחלתי לעבוד על אלבום הבכורה וזה לקח מלא זמן לאסוף את כל שירים ולהתחיל למצוא להם עיבודים", מספר עמית על ההחלטה להוציא EP. "לא היה מפיק רק אנחנו עובדים. זה היה תהליך של שלוש שנים של עבודה נורא דקדקנית על כל עיבוד וכל פרט. הייתי כל כך להוט להוציא משהו ואמרתי 'מה נחכה עכשיו שנה?', כבר מדברים עלי, הצלחתי ליצור שם, יש התעניינות ואין מה לשחרר".

"היו לי חמישה שירים מאותה תקופה של כתיבה, שרובם נכתבו בהולנד. ידעתי שהם לא שירים ללהקה ואני מעוניין להשאיר אותם רק גיטרה ושירה. זה נראה כמו רעיון טוב להוציא EP מהשירים האלה. אז הקלטתי אותם ויאיר יונה, שעבד בזמנו בלייבל של האוזן השלישית, אמר 'בוא, אני אשמח להוציא את זה באוזן'. חשבתי שכשיהיה אלבום מלא אני אוציא אותו שם גם כן. אבל אז יאיר עזב והלך לעבוד באנובה. בלק לייט היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות באותו רגע. הוא מכר הרבה וקיבל ביקורות מעולות. אני זוכר שזה עשה לי טוב. קיבלתי מזה ביטחון עצמי שאני עושה את הדבר הנכון. הנה אני מקבל אישור מהסביבה להמשיך ללכת עם זה".

ב-2007, כשאלבום הבכורה היה מוכן, עבר יאיר יונה לנהל לייבל חדש שנקרא "אנובה". ה"רכש החדש" – עמית ארז – עבר איתו. יחד עם אלבומם של רוקפור, "Memories of the Never Happened‏" ואלבום הבכורה של אטליז, היה אלבומו של עמית לאחד הרליסים הראשונים של הלייבל. הביקורות היו טובות, אם כי פחות אחידות מ-"Black Light". את האלבום אגב, השיקו עמית והלהקה בבארבי ממש חודש אחרי הופעת ההשקה של אטליז.

היתה תחרות בין שתי הלהקות?
"זה היה הכי סבבה. באטליז הבאנו משהו כמו 500 איש ואני הבאתי 450. עשינו עוד כמה הופעות בבארבי באותה שנה. היה קהל אבל הוא כל פעם ירד בהופעות. אתה עושה השקה וזה 450, ואז אתה עושה עוד הופעה ומגיעים 140, אחרי עוד כמה זמן יגיעו 100 וכן הלאה. לא הצלחתי לשמר קהל. היום אגב זה יותר קשה למלא בארבי. בטח כשאתה אמן ותיק יותר. כשאתה צעיר אז יש באזז ואנשים יותר מסוקרנים לראות אותך".

ולמה ההרכב של האלבום הראשון התפרק?
"ההרכב התפרק בגלל שהם התבאסו עלי קצת. היה כנס מוזיקה שנקרא פופקום בברלין. אנובה השתתפה בו וגם אטליז היו שם. להטיס את כל הלהקה היה דבר יקר יותר מאשר להטיס רק אותי, והיה דיבור עם אנובה שאולי לא שווה להביא את כל הלהקה כשאני יכול להופיע לבד. הרגשתי באיזה שהוא מקום שזה די הגיוני וכך היה. אבל לא באמת התייעצתי עם חברי הלהקה והם מאוד נעלבו מזה. תכלס בצדק. לא הייתי בסדר. הייתי צריך לדבר איתם לפני זה, לתת להם להרגיש שהם חלק מזה. אחר כך הלהקה המשיכה עוד קצת אבל משהו שם נפרם".

אולי היתה הבנה הדדית שעמית ארז הוא קודם כל אמן סולו ולא להקה.
"ההרכב באמת התמוסס באיזשהו שלב. אני התחלתי לחשוב על עוד אלבום וגם נכנסתי לדיכאון. זו היתה הפעם הראשונה בעצם שחוויתי מה זה דיכאון שאחרי לידה. האלבום יצא אחרי תקופה ארוכה של עשייה, ואז אתה מרגיש שנפער איזשהו חור שצריך למלא אותו מחדש. הריקנות הזו מכניסה לדיכאון. כמעט כל יוצר יגיד שזה דבר שהוא מכיר. שקעתי בזה כבד ובאמת האלבום הבא יצא רק ב-2009. שנתיים אחר כך. גם משהו בכתיבה קצת נעצר. בהתחשב בזה שכל הזמן היו לי מלא שירים וכתבתי כל הזמן, פתאום לא הצלחתי לכתוב שירים ולא הבנתי מה אני עושה. ראיתי הכל שחור ולקח לי מלא זמן לאסוף עשרה קטעים ל-'Last Night'".

פרק חמישי: חלומות על אוקיינוסים

בשנת 2009 הוציא ארז את אלבומו השני בלייבל אנובה. האלבום נקרא – קחו אוויר – "Last Night When I Tried To Sleep I Felt The Ocean With My Fingertips". בעבודה על האלבום להקתו הקודמת כבר התפרקה, ולצידו נשאר רק אור בהיר שחתום על ההפקה. "נורא רציתי את התהליך של לעבוד מול מפיק ולא בקיבוץ של להקה בה כולם חושבים ביחד", הוא מסביר. "אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל עכשיו לעשות שלוש שנים עבודה על אלבום. אני רוצה לעבוד באופן הרבה יותר קל. להביא שירים, להיכנס לאולפן. אנחנו מחליטים על העיבודים, מביאים נגנים שינגנו, ומשלמים להם על העבודה. אנחנו אומרים מה אנחנו מבקשים והם עושים בשבילנו. האלבום היה מוכן תוך שבועיים".

אמנם במצעד השנתי של קול הקמפוס, שסיכם את אותה שנה, זכה האלבום במקום הראשון של בחירות המאזינים, אבל ביחס לאלבומים הקודמים, "Last night" קיבל ביקורות פושרות, לא הצליח במכירות, ולא הביא הרבה קהל להופעות ההשקה. "זה אלבום שזכה ליחס מאוד חצוי", מודה ארז. "אני חושב שעד היום זה האלבום הכי פחות אהוד שלי".

נדמה שזה אלבום שבו ברור שאתה עושה משהו יותר אישי. לא אלבום שתנסה לפרוץ איתו מסחרית.
"אני חוויתי את זה אחרת. חשבתי שאני עושה משהו מאוד טוב ועל כן חשבתי שיש סיכוי אמיתי שגם הקהל שישמע את זה יחשוב שזה ממש טוב, ויאהב את זה ויקנה את זה. באמת חשבתי שזה יכול לקרות. אני מבחינתי הייתי במסלול שלי. מאוד האמנתי במה שאני עושה. מבחינתי הרפרנס לגבי איך האלבום צריך להיות זה היה נטו דברים שאני מקשיב להם מחו"ל. היה את 'White Chalk' של פיג'י הארווי, וכל מני דברים של רוברט וויאט ששמעתי. הקפדה עד רמת העטיפה. הייתי מסתכל ואומר 'איזה אלגנטי'. עטיפות שהן באמת עבודות אמנות. דברים שהם באמת קלאס. ורציתי את הקלאס הזה. היה לי חשוב שזה ישמור על קלאס גם בהפקה ובמוזיקה וגם בעיצוב ובעטיפה. עד בחירת הפונטים. ידעתי שאני רוצה אימג' אחד במרכז הפרונט, וידעתי איזה אימג' אני רוצה. את התמונה של אמא שלי. זה היה מינימלי ואלגנטי. מעין עבודת אמנות. בסוף הדבר הזה יצא, ואנשים לא כל כך אהבו את האלבום".

אני מוכרח להגיד שברמת הציפיות זה נשמע לי מוזר שחשבת שהאלבום הזה יקבל את אותו יחס של האלבום הקודם. זה אלבום שכשאתה מסתכל אחורה על דיסקוגרפיה של אמנים מצליחים, הוא נראה ונשמע כמו הפריט הזה שרק המעריצים השרופים מעריכים.

"עכשיו אתה יודע את זה, אבל בזמן אמת לא יכולתי לדעת את זה. המחשבה העיקרית שהיתה לי בראש היתה איך אני עושה אלבום שאני אתחרמן ממנו. שאני אוהב בטירוף. עשיתי מה שאני רוצה לעשות וקיוויתי שזה יתפוס. והיו רגעים בעבודה שבאמת חשבתי שזה עומד לתפוס. עשינו את 'Secret Cards' ויש שם מקצב כזה, כששמענו את זה באולפן חשבתי שזה יכול להיות שלאגר. שאנשים יעופו על זה. גם 'Love Again' או 'Animal Heart'. חשבתי שיש לי פה דברים לא רעים שיכולים מאוד לתפוס. זה אולי לא 'Postcard' או 'cinnamon' אבל האמנתי שיש לזה סיכוי".

ולמה בחרת את השם שבחרת? זה לא שם קל. זה יכול להרחיק אנשים. להיתפס כיומרני.
"יש לי חיבה לשמות ארוכים לאלבומים. אבל באמת הגזמתי עם משפט קשה… אבל שוב, הכול חוזר אלי. אני יודע שאם אני הייתי רואה אלבום עם שם כזה הייתי מת לשמוע אותו. ככה זה עובד אצלי. אני אומר 'וואו מה זה? את זה אני רוצה לשמוע!'. אצל רוב האנשים זה ללא ספק לא עובד ככה. זה באמת מרחיק".

ברמת ה-credibility כנראה טוב שעשית מה שעשית.
"הכי חשוב היה לי לעשות אמנות. לא ליפול בשום שיר. והיו לי רפרנסים טובים שהייתי מושפע מהם. בריאן אינו, פיג'י הארווי, ווילקו. הכל אצלם און דה ספוט. כמה שהשירה שלי באלבום הזה היתה במצב פחות טוב באותה תקופה, אני עדיין מרגיש איתו יותר טוב מאשר עם האלבום הראשון. הראשון נשמע לי בוסרי יותר".

את האלבום השני לא קידמת בהופעות חיות.
"זה היה אלבום מאוד יקר. עשינו השקה בצוותא והיא לא היתה כל כך מוצלחת. לא באו הרבה אנשים. אולי 200. בשבילי, אחרי 450 ב-2007, זו היתה נפילה. היה לי מאוד קשה עם זה. עשינו שתי הופעות להקה ואז הלהקה הפסיקה להתקיים כי היינו במינוס ממש גדול בתקציב שלנו. אז המשכתי בגפי וכמה זמן אחר כך התחלתי לעשות הופעות עם יעל שפירא. עשינו הופעות כ-Paper Cuts, גרסאות אקוסטיות של שנינו עם צ'לו וקולות. וההופעות האלו בעצם קידמו את 'Last Night'. קידמתי את האלבום בהופעות שהיו מאוד טובות לכשעצמן, אבל לא היו קשורות לאיך האלבום נשמע. פשוט לא היה כסף לממן להקה".

 פרק שישי: זה חייב להיות דרך להקה

 השנה היא 2010. ארז ושפירא מופיעים תקופה ממושכת, מוציאים EP משירי המופע ומחליטים לנוח. ארז נאלץ לחשב מסלול מחדש ומגיע למסקנה שהשלב הבא עבורו חייב להיות הקמת להקה חדשה. "הייתי רעב לפרטנרים והיה לי ברור שפרטנרים = להקה, כי אין אלטרנטיבה אחרת", הוא מתאר את התהליך שהוביל להקמת הסיקרט סי. "זה או שאני לבד לגמרי או שאני צריך למצוא אנשים שירצו לנגן איתי בתשלום. אין לי תקציב לזה. אני לא משה פרץ ולא אייל גולן. אין מה לעשות, אין כסף. הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה, זה חייב להיות דרך להקה. גם רציתי שזה יהיה ווייב של עבודה יחד".

 החבר הראשון שהצטרף ללהקה היה המתופף שחר חזיזה. דודי ברקת ליווה את עמית על הבס עוד מהופעותיו הראשונות, ויעל שפירא המשיכה איתו מתקופת Paper Cuts. "ידעתי שאני צריך עוד בנאדם ומצאתי את תום דרום, קלידנית ומעבדת", הוא מספר. "היא ניגנה בהפקה של פסטיבל הפסנתר של אפרת בן צור וקרני פוסטל, וגם אני ניגנתי שם ונורא התלהבתי עליה. שאלתי אם היא מוכנה לעבוד על השירים שלי והיא הסכימה. התחלנו לעבוד יעל, תום ואני עם דודי ושחר, וזמן מסוים אחר כך היא החליטה לעזוב ואז צירפנו את יואב בריל". יואב, אגב, הוא חלק מאותה חבורת "טאוור", שהפגישה ביני לבין עמית מלכתחילה. התוספת האחרונה ללהקה היתה זמרת הליווי נגה "אין קשר משפחתי" ארז. "נגה הצטרפה לסיקרט סי אחרי שהיא כתבה לי מיוזמתה. היא הגדירה את עצמה כאוהדת נלהבת של המוזיקה שלי וגם היתה לנו היכרות שטחית דרך מכרים משותפים, אז היא כתבה לי שהיא ממש תשמח להיות חלק ממה שאני עושה. הטיימינג היה נכון, ובאמת חשבתי שיהיה נחמד לנסות להוסיף עוד מישהי שתוכל לתרום עוד קולות. אבל זה הרגיש לי לא מספיק, אז אמרתי לה שאני אשמח בכיף אבל רק אם היא מוכנה גם לנגן כלי הקשה ולא רק לשיר. הניסיון עלה יפה וכך היא הצטרפה".

האזינו לאלבום במלואו:

 ב-2012 הוציאה הלהקה, שנקראה אז Amit Erez & the Secret Sea, אי.פי שנקרא "Not About Us", שכלל שלושה סינגלים מהאלבום שבדרך (Not About Us", "Killing Light"" ו-"Whenever the Sun Comes"), שתי גרסאות אקוסטיות לשירים חדשים, רמיקס שערך נדב רביד וקאבר של עמית ארז ונדי בילו ל-'New Pollution' של בק. כעבור שנה כבר יצא האלבום המלא, הפעם תחת השם המקוצר – סיקרט סי. "קצת לפני שהאלבום יצא הצעתי שנשנה את זה. זה היה נראה לי יותר טוב בכל מובן. קודם כל זה מפשט את השם ועושה אותו הרבה יותר נוח. 'עמית ארז והסיקריט סי' זה נורא ארוך ומסורבל. וגם פאק איט, אנחנו באמת להקה, מגיע לזה להיות משווק ככה. נכון, אני מביא את השירים ואני הנהגתי והקמתי את זה, אבל עדיין המוצר שמשווק בסוף לציבור הוא מוצר להקתי. בוא נשים בצד עניינים של אגו ומוסכמות. הרי כל מי שצריך לדעת על הפרויקט הזה כבר יודע שאני עומד מאחוריו. הבינו שזו הלהקה שלי, אני לא חייב לכתוב את זה כל הזמן. גם כשמכוונים לחו"ל. רק השם 'עמית ארז'. כבר לאף אחד אין כוח להתאמץ עבורך. מעין שם אקזוטי מוזר שאף אחד לא יודע איך להגות. להקת ה-Secret Sea יכולה לבוא מכל מקום".

 שלחתם את האלבום לחו"ל?
"זה בדיוק מה שקורה עכשיו. שלחנו לבלוגים את הסינגל של "Afterlife" ואת האלבום, אבל מזה לא יוצא הרבה. עכשיו אנחנו הולכים לסגור קמפיין יח"צ אמריקאי כדי לדחוף את זה לאתרים הרציניים ולקדם ריליס של האלבום בחו"ל. במקביל אנחנו רוצים לסגור הופעות בפסטיבלים באירופה ומסביב להם, דבר שעליו אנחנו עובדים בימים אלו. זו עבודה סיזיפית של שליחת אינספור מיילים ולנסות כיוונים שונים עד שמשהו יירקם. יחסי ציבור ובוקינג הם דברים שמשלימים אחד את השני ועובדים כמו ביצה ותרנגולת, קשה לפצח את הדרך הנכונה לגרום לעסק להמריא. צריך הרבה סבלנות ולא להפסיק להפעיל את שתי הזרועות במקביל".

פרק שביעי: ברור שאתה אומר כן

אחת השאלות המעניינות בהקשר של מוזיקאים ישראלים היא "ממה אתה מתפרנס?". לעמית, לצד המוזיקה, לימודי גיטרה וליווי בהופעות של המוזיקאים דני גלבוע וגבע אסקרוב, יש תשובה די מקורית לעניין. מפעל גרנולה ("זה גם אינדי. מפעל קטן שמשווק גרנולה רק למכולות פרטיות"). בשנת 2010, במקביל לחיפושי הדרך המוזיקליים שהובילו להקמת הסיקרט סי, השתתף ארז בגיג שלכאורה לא מסתדר עם תדמית האינדי שדבקה בו. גיטריסט באלבומה השלישי של קרן פלס, "בין העיר לכפר". אלבום שנחשב לפחות מצליח שלה ("כי אני נמצא שם! וואו, עשיתי אלבום עם קרן פלס והיא לא מוכרת. זה אני!") מי שהזמינה אותו לסשן היא לא אחרת מאשר יהודית רביץ, שהפיקה את האלבום.

"יהודית רביץ הגיעה להופעה של 'Last Night' בתמונע", הוא מספר. "לא ידעתי שהיא תהיה. היא ראתה את ההופעה ומאוד אהבה את זה. היא ניגשה אלי בסוף ושאלה אם היא יכולה לתת לי חיבוק. אני ממש ממש התרגשתי מזה. ואז זמן קצר אחר כך היא התקשרה אלי. 'היי, מדברת יהודית'. בטון הכי צנוע. והיא סיפרה שהיא מפיקה עכשיו מוזיקלית את האלבום של קרן פלס, והיא תשמח אם אבוא לעשות את הגיטרות באלבום. זה אמור היה להיות אלבום יותר פולקיסטי. יותר שורשי. פחות פופ. ואני אמרתי אוטומטית כן. ברור שאתה אומר כן ליהודית רביץ".

יש את הביטוי הזה "פותחים לך דלת לתעשייה". אז ככה נשמעת הדלת כשהיא נפתחת.
"כן, ממש. ואז התחלנו לעבוד אצלה בבית. יש לה מין גראז' שהיא הפכה לחלל עבודה. עשינו חזרות, אני עם אקוסטית וקרן עם מקלדת, ועברנו על כל השירים. אחר כך כשהקלטנו את זה, הגיע רית'ם סקשן של גיטרה-בס-תופים. בסופו של דבר זה עדיין נשמע לי כמו עוד אלבום פופ. ככה זה היה לפחות מהצד שלי. איך שהתרשמתי מהתוצאה. אבל סבבה, אני לא מערער על זה. תכלס כל מה שניגנתי היה שם ודי דומיננטי. למדתי מזה".

היתה מחשבה להמשיך ללוות את קרן בהופעות?
"קרן שאלה אותי באיזשהו שלב אם אני ארצה לנגן בהופעות ולא לקחתי את העבודה הזו. היום אגב, הייתי לוקח. אני חושב שדווקא חבל שלא לקחתי. זה היה יכול לפתוח לי דלת לעוד סשנים, שישמעו עלי כנגן שגם מנגן בהפקות, ואולי הייתי מקבל עוד עבודות. כשלא לקחתי, עצרתי את הכדור הזה – של להיות נגן סשנים – מלהמשיך להתגלגל".

אבל אני יכול להבין למה לא עשית את זה. קרן פלס נחשבת למיינסטרים די קיצוני. אפשר לומר שהיא אפילו מוקצה בקרב הקהל שאתה פונה אליו.
"אולי. גם ביני ובין עצמי לא היה לי כל כך חשק להמשיך לנגן את החומרים בהופעות. אבל מה קשור חשק עכשיו? עבודה מעולה, קח אותה. זו לא בדיוק מסכנות לנגן עם קרן פלס. בסופו של דבר זו הפקה. לבוא, לנגן שירים של מישהו אחר, משלמים לך, ואתה עובד. וזה לגמרי מכובד, וזה יפה, ואתה עדיין עושה את הדבר שלך. מה זה משנה אם זו קרן פלס או אושיק לוי או דני רובס או קובי אפללו?"

זה באמת לא משנה?
"אם יש משהו שאני ממש אשנא אני כנראה אגיד לא, אבל אם עכשיו יציעו לי לנגן עם אחד השמות שהזכרתי, נשמע לי הגיוני להגיד כן. מה אני מעדיף? האופציה השנייה היא להגיד לא ולהמשיך לעשות משמרות בגרנולה. אני מעדיף לנגן למחייתי מאשר לעשות גרנולה. ככל שאני אעשה יותר הפקות אני רק אהיה גיטריסט יותר טוב".

פה השיקול האמנותי לא נכנס?
"לא. עבודה. אם אני גיטריסט טוב למה לא להתפרנס מזה? אבל אני לא חושב שאני הולך לבחור בשנים הקרובות בקריירה כזמר סשנים. אני רוצה להצליח עם המוזיקה שלי. כל דבר אחר זה פשוט עבודה שאני אשמח לעשות".

אם לא תגיע פריצה משמעותית בקריירה שלך כ"עמית ארז" או עם הסיקרט סי, אתה חושב שתוכל להמשיך לעשות את מה שאתה עושה?
"אני לא בטוח. בגדול לא. רק להיות עמית ארז כאן זה לא יוכל להחזיק אותי לתמיד. אני כן אצטרך לעשות בחירות אמיצות אחרות. בין אם זה להיות יותר קרייריסט כנגן סשנים או בין אם זה לחשוב על אלבום בעברית ולנסות לכוון לקהל רחב. אבל ככה, כמו שזה עכשיו, אני לא אוכל להמשיך לנצח. אני לא יודע בדיוק איך אני אעשה את זה אבל אני לא חושב שאוותר. תמיד אשתדל להיות עמית ארז. כיוצר".

פרק שמיני: זמן להפעיל שרירים

עד כמה שאני אוהב את השירים של עמית בשפה האנגלית, אני תמיד שמח לגלות שיש לו שאיפות להקליט גם בעברית. "אני עדיין נלהב לנסות אבל כרגע אין לי ממש גוף עבודה בשביל זה", הוא עונה לשאלה הכי צפויה בספר. "יש אולי שלושה ארבעה קטעים שאני יכול לקרוא להם שירים, ואני עוד לא יודע מה לעשות עם זה. אני יודע שאני רוצה לעשות אבל לא יודע איך לגשת לזה. אבל עכשיו אני לא מתפנה לזה כי אני נורא טרוד בסיקרט סי ובמה יהיה עם זה, אז אין לי אנרגיות לחשוב מה לעשות עם שירים בעברית. זה מחכה בצד. יאיר יונה השאיל לי ספר שירים של אברהם חלפי לפני כמה שנים – עד היום לא חזר אליו – ודפדפתי בשיר והלחנתי שיר משם. אני אוהב את זה ואני אשמח לעשות עם זה משהו אבל כרגע אני לא רואה איך".

קורנליה (מילים: יונה וולך):

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"אני עדיין לא יודע אם אני הולך להזדקן בארץ", הוא מוסיף. "יש כל הזמן את המחשבה אצלי שאולי אני אסע ואזדקן בארצות הברית. אני מאמין שמתישהו אני ארצה לעשות נסיעה כזו ולשהות שם ולחוות את זה. יש הזדמנות עכשיו בשנים הקרובות ודי. אם לא נסעת עד גיל מסוים אתה כנראה לא תיסע. ואני רוצה נורא לנסוע ולחוות את זה. אני אעשה את זה כנראה ואני מקווה שאצליח לשלב את הכל איכשהו".

אתה מוכן לצעד הזה? להגיע בגיל 34 ולהיות שם באותו מקום שהיית בארץ בגיל 24?
"מה שנחמד, ששם אתה לא חייב לפרוץ כדי שיהיה לך קהל ועשייה והופעות. אתה יכול להיות אמן קטן ועדיין יבואו אנשים להופעות. יש שם כל כך הרבה אנשים. גם אם אתה אמן קטן אתה יכול ליהנות מקריירה מוזיקלית. גם אין לי שאיפות סטאריות. אני לא חושב שזה באישיות שלי. הרי אם הייתי סטאר באופי כנראה שכבר הייתי מגיע לזה עד עכשיו. זה לא בדיוק אני. אני יותר מופנם. אין לי שאיפות להיות דיוויד בואי".

"יש משהו אחד שמשגע אותי שאי אפשר לעשות פה ואפשר לעשות בחו"ל, וזה מה שאני הכי רוצה לחוות, וזו האפשרות לצאת לדרכים. אין את זה פה וזה מחרפן אותי. חוויתי את זה עם אטליז ואהבתי את זה. אתה חודש בדרכים וזה לא קל, אבל זה נורא כיף. פתאום אמרתי לעצמי: 'פאק, זה מה שאני אמור לעשות! סוף סוף. אני בוואן ויש לי הופעה כל יום, וזה מה שאני חי'. זה אפשרי לעשות את זה שם. זה באמת משהו שפה אי אפשר, ואני חושב שזה מה שהופך אותך לטוב בסוף. הקילומטראז' הזה. אני מאמין שזו הסיבה לכך שלהקות שמגיעות להופיע בארץ נשמעות תמיד כל כך מושלם. תמיד יש איכות נוספת למשהו שמגיע מחו"ל. הכול מהודק. בטור עם אטליז הבנתי למה. זה בגלל שהלהקות האלו מופיעות כל יום במשך חודשים כל שנה. הן פאקינג משין. אטליז נשמעה אחרי שלושה שבועות לתוך הטוּר יותר טוב מאיך שהיא נשמעה שמונה שנים שהיא קיימת. כשאתה מופיע כל ערב, בום, הלהקה הופכת להיות מדהימה. אתה שר יותר טוב. מנגן יותר טוב. אתה חם. ואז אתה מגיע לראות הופעה בבארבי והזמר פותח את הפה והקול נשמע מעולה. זה כי הבנאדם מופיע כל הזמן. השריר שלו עובד. אני חושב שאני לא אוכל למקסם את הפוטנציאל שלי, אם אני לא אעביר את עצמי את התהליך הזה של להופיע כל יום, כל הזמן".

איך עושים טוּר בחו"ל? איך אטליז הצליחו להגיע לזה?
"לנו היה קל בגלל שהטוּר מראש – וזו היתה הברקה – היה דאבל פיצר עם עוד להקה ניו יורקית שיש לה כבר קהל. אנחנו רק הצטרפנו. היינו המופע הראשון והקהל היה שלהם. אבל קיבלנו סט של שעה. לא חימום של 20 דקות. הם קיבלנו אותנו מאוד יפה, עפו עלינו ומאוד נהנו. אז אני לא יודע לומר. לא היינו סתם נוסעים לארה"ב בלי שיודעים שם מי אנחנו".

מה עוצר אותך מלטוס מחר?
"אני לא לגמרי בטוח מתי אני רוצה לעשות את זה, אבל כרגע זה לא רלוונטי כי יש את הסיקרט סי וזה הדבר שאני רוצה להתמקד בו. אני לא רוצה לנסוע אם זה אומר שאני מפרק את הלהקה. הם לא עבדו כל כך הרבה זמן בשביל שפתאום אני אגיד ביי. אני שם רגע את אמריקה בצד. אני אהיה חייב לעשות את זה באיזשהו שלב אבל אני אעשה את זה באופן שזה ישתלב".

אז בעצם אתה שם את הקריירה של עמית ארז בהמתנה בשביל הסיקרט סי?
"הסיקרט סי זה עמית ארז לא פחות. זה עדיין משהו שאני מוביל ואני חושב שזה הדבר הכי טוב שעשיתי עד כה, אז איזה סיבה בעולם יש לי לא להתגייס לזה? אין לי. מה זה להמשיך את הקריירה של עמית ארז? עמית ארז עושה את הסיקרט סי. אני לא אנסה לקדם את עצמי בשום מקום כעמית ארז עם 'Clever and Strong' כי זה כבר לא רלוונטי. זה היסטוריה".

והשלב הבא של הקריירה שלך? חייב לקרות בארצות הברית, לא?
"אולי מהבחינה האישית שלי. כדי להיות יותר טוב כזמר ומבצע אני מאמין שאני צריך לעבור את המסלול הזה של להופיע בדרכים באופן עקבי ולהיות מוזיקאי שכל הזמן מופיע. אבל בסופו של דבר אתה קם בבוקר, ומה שיש לך זה מה שיש לך היום. וכרגע מה שיש לי זה את הסיקרט סי. לשמחתי אני מקבל תגובות טובות ואני גם מאמין בזה. אין לי שום סיבה בעולם לא להתמקד רק בזה".

(צילום: רונן גולדמן)

6 תגובות על “בוא נהפוך את זה לסיפור: ראיון עם עמית ארז”

  1. מאת kisuy:

    תענוג של קריאה. תודה רבה!

  2. מאת משה גורלי:

    יפה מאד. חיבוק מיהודית רביץ זה מביטויי ההערכה, ההוקרה וההכרה האדירים ביותר שאפשר להעלות על הדעת

  3. מאת דורון:

    השילוב עם סיקרט סי פשוט מדהים. מחכה להופעה הבאה.
    ועל "קורנליה" … – אפשר עוד קצת חומר בעברית ?

  4. […] של ניר גורלי עם השם המשעשע עשוי להכיל בוטנים ונתן את הריאיון המקיף והחשוף ביותר שהוא נתן עד היום. על ההתחלה בה היה מזוהה בכלל כמטאליסט, […]

  5. מאת דורון (אחר):

    מעולה, תודה

  6. מאת עודד:

    תודה רבה! מעניין מאוד!
    מקווה שההצלחה המסחרית תגיע ותגרום לעמית להמשיך ליצור מוזיקה כל כך מדהימה שלא שומעים בארץ… הייתי בהופעה בפסאץ' והיה אדיר! חבל שרוב הקהל בארץ לא יודע להעריך את המוזיקה הזאת.

    בנצלחה עמית.

כתיבת תגובה