החיים שלי במיקסטייפ

פוסט אישי + מחווה לא אישית לאלבום הלבן של הביטלס

פורסם ביום שני, 25 בנובמבר 2013

* אם הגעתם לכאן כדי לשמוע את מיקסטייפ הקאברים של האלבום הלבן – גללו לסוף הפוסט.

הנסיבות לכתיבת הפוסט הזה הן די אקראיות. תוך כדי נסיעה ארוכה והאזנה למיקסטייפ Doves שהכנתי, חשבתי מה המושג הזה – "מיקסטייפ" – מסמל עבורי. הזכרונות התחילו לעלות ושמתי לב שיש לא מעט מהם. המילה מיקסטייפ קיבלה בשנים האחרונות קונוטציה היפסטרית מאוסה, אבל ככל שאני נזכר בקונוטציות הפרטיות שלי עם המושג, אני מגלה שהן הולכות אחרוה, הרבה לפני שהמילה "היפסטר" נכנסה לחיינו. בעצם הרבה לפני שגם המילה "מיקסטייפ" עצמה נכנסה ללקסיקון. פעם פשוט קראנו לזה "אוסף". הזכרונות שלפניכם הם הכי רחוקים מהיפסטריות שניתן להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים הם מביכים ממש, אבל הפוסט הזה נכתב כשאני נמצא מיילים רבים מעבר לים אז מותר לי קצת להיות סנטימנטלי, וחוץ מזה אני מאמין שחובבי מוזיקה יוכלו להזדהות עם חלק מהסיפורים ולכן אני בוחר לשתפם.

1. אמצע האייטיז

אחד הזכרונות הכי ראשוניים שלי, ואני מתכוון לזכרון מגיל שלא ממש מפתחים ממנו זכרונות (חמש ומטה), כולל האזנה מרובה לאוסף שאבא שלי ערך עבורי. זה כנראה היה אקט נדיר וייחודי כי אהבתי את האוסף הזה מאוד. אולי איכשהו הצלחתי להבין שהוא שלי והוא נעשה עבורי. מה הוא כלל? בעיקר שירים עבריים ישנים שאבא שלי חשב שמתאימים לילדים (גם אם לא נכתבו ישירות לילדים). אני אמנם לא זוכר במדויק אלו שירים היו בו, אבל האווירה הכללית עדיין חקוקה בי ומדי פעם כשאני שומע שיר בסוף השבוע העברי של 103 עובר בי רעד קל של דז'ה וו. הקלטת אבדה עם השנים. מה לא הייתי עושה כדי להיות מסוגל לשמוע אותה שוב.

שיר לדוגמה: יונה עטרי ואילי גורליצקי – לו הייתי דג. השיר היחיד שאני זוכר בוודאות שנכלל באוסף. למה דווקא הוא? אולי מתישהו אלך לטיפול פסיכולוגי ואפענח את זה.

2. תחילת הניינטיז

אני בן 10 בערך. לי היה את האוסף הראשון של קווין, לשכן שלי היה את האוסף השני. החלטתי להכין לי קסטה עם השירים האהובים עלי משני האוספים. כשישבתי להכין את האוסף הקלטתי שיר מהאוסף הראשון, אחר כך מהשני, אחר כך מהראשון וחוזר חלילה. וכן, זה היה טפשי ומסורבל כמו שזה נשמע. כשאבא שלי שמע את זה הוא צחק עלי, אבל אני ידעתי שזו הדרך היחידה שהאוסף הזה יכול לעבוד. אמנם את שיטת העריכה הספציפית הזו זנחתי, אבל גם באוספים מאוחרים יותר הקפדתי על חוקים מעדות ה-OCD  (לא ינוגנו שני שירים רצוף מאותו אלבום, באוסף של אמנים שונים לא ינוגן אותו אמן פעמיים, לא לפתוח אוסף עם שיר שפותח אלבום ולא לסגור עם שירי סיום, לא לשפוך את כל הלהיטים בהתחלה ועוד).

שיר לדוגמה: Show Must Go On. השיר שלהם שהכי אהבתי. והוא מהדיסק של השכן.

3. תחילת הניינטיז

בערך באותה תקופה הכבלים נכנסו לחיינו ואיתם גם ה-MTV. מתישהו הכנסנו לסלון מערכת סטריאו חדשה ומשוכללת ואני זוכר את הרגע בו ישבנו וכיוונו תחנות ברדיו. פתאום הצלילים שבקעו מהרמקולים נשמעו מוכרים אף שלא נשמעו כמו שום תחנת רדיו ישראלית. הדלקת טלוויזיה מהירה חשפה את הלא יאומן. הרדיו שלנו קלט MTV.  ההשלכות היו ברורות, וחיי לא היו אותו הדבר מאותו הרגע. לא עוד האזנה רנדומלית לקליפים בטלוויזיה אלא אפשרויות הקלטה בלתי מוגבלות להאזנה עתידית, וגישה מיידית לכל השירים שאהבתי ולא היו ברשותי. דור האינטרנט לא יבין זאת. הייתי יושב שעות מול הטלוויזיה עם האצבע בהיכון על כפתור ההקלטה, מחכה שינוגנו השירים האהובים עלי. מעטים התחביבים שצברתי בחיי שהיו מספקים כמו זה.

שיר לדוגמה: פיטר גבריאל – Steam. היו שירים חדשים שהיה קל לתפוס והיו שירים שנוגנו ברוטציה נמוכה שהיוו אתגר. השיר הזה של פיטר גבריאל היה הגביע הקדוש. אהבתי אותו אבל כמעט אף פעם לא הייתי שם בזמן כדי להעלות אותו על טייפ. כשזה סוף סוף קרה זה לווה בתחושת ניצחון כה גדולה שאני זוכר אותה עד היום.


 4. אמצע הניינטיז

עמית קלישר ואני הכרנו בגן חובה ועד היום אנחנו חברים טובים. הפעם הראשונה שהתחברנו באמת היתה בגיל 12 כשגילינו שיש לנו אהבות מוזיקליות דומות. רצה הגורל ולמשך שנה גרנו באותו בניין מרחק שתי קומות אחד מהשני, וכך פיתחנו תחביב להפגש ולהכין אוספים יחד. כיאה לשני חנונים טרום גיל ההתבגרות עריכת אוספים היתה בצורה של משחק. היינו נפגשים עם כל הדיסקים שלנו (ושהשאלנו), מפזרים אותם על הרצפה וכל אחד בתורו היה שולף אלבום רנדומלית מהערמה. כך למעשה ייצרנו אוספים בצורה הכי פרימיטיבית של shuffle. את הקסטות היינו מחלקים בינינו, קראנו להן the best of nir and amit. הכינוי גורלישר הגיע רק כמה שנים אחר כך.

שיר לדוגמה: Dog Dat Dog – No Fronts. היו כמובן שירים ששמענו אז ש"הזדקנו" יפה יותר, אבל דווקא הלהקה הזו מסמלת עבורי יותר מכל את התמימות של התקופה ההיא.

5. סוף הניינטיז

בכתה י' הייתה לי אהבה נכזבת. מה שייחד אותה מכל האהבות הנכזבות שקדמו לה זו העובדה שבפעם הראשונה בחיי הייתי אקטיבי לגביה. כך יצא שבין הדייט הראשון מלא התקווה לדייט השני שמעולם לא הגיע, החלטתי להכין לה מיקסטייפ. התירוץ היה ענייני. אני הייתי מאוד בעניין של לד זפלין והיא לא הכירה אותם אז החלטתי להכין לה אוסף למתחילים. איכשהו בתת מודע יצא שאת כל הצד הראשון של הקסטה אפשר היה לקטלג כ"שירי האהבה של לד זפלין". את הקסטה היא מעולם לא קיבלה ואני זכיתי בתזכורת מוזיקלית לכאב הלב.

שיר לדוגמה: Since I'v Been Loving You.
Said I've been crying, my tears they fell like rain, Don't you hear, Don't you hear them falling, Don't you hear, Don't you hear them falllllling.

6.סוף הניינטיז

שנה אחר כך כבר היתה לי חברה רצינית ראשונה. ליום ההולדת שלה הכנתי לה מיקסטייפ עם כל השירים שליוו את הקשר שלנו. את האוסף חתמתי בשיר שכתבתי, הלחנתי וביצעתי בעצמי. אלוהים יודע מאיפה היו לי הביצים לעשות את זה. ומילא להשמיע לה, אבל בזמנו די התגאתי בשיר האהבה הנאיבי שהגיתי והשמעתי אותו גם לחברים וקרובי משפחה. כמובן שהאוסף והשיר עשו את העבודה והחברה התרגשה ביותר. אני מתנצל בפני כל הנשים שהגיעו לחיי לאחר מכן (כולל זו הנוכחית) שלא "זכו" למחווה דומה. יש דברים שעושים רק בגיל 16.

שיר לדוגמה: בוב דילן – Don't Think Twice, It's Alright. מה חשבתם, שאצרף את השיר שלי?

7. תחילת הנוטיז

הרעיון אמנם לא היה מקורי של החבר'ה שלנו, אבל חנונים ככל שהיינו אימצנו אותו בשמחה. הרעיון היה תחרות מיקסטייפים. אני וקלישר מול צמד חברים התחרנו מי מייצר אוסף יותר טוב. הנושא: דכאון. כל זוג עבד במשך כחודש על היצירה שלו, ובתום הדדליין נשלחו האוספים לשופטים שנבחרו מראש. אני עדיין זוכר את אחר הצהריים שנפגשנו ארבעתנו, האזנו לאוספים אחד של השני ואחר כך התקשרנו לקבל את הכרעות השופטים. היה זה ערב של רגשות מעורבים: כבד בגלל המוזיקה הקשה אך משמח בזכות שמחת האיד של הניצחון. כשאבא שלי שמע על התחרות הוא קרא עלינו תיגר. ניצחנו גם אותו.

שיר לדוגמה: הסמית'ס – Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me. השיר השני באוסף שערכנו. צרחות האימה שפותחות את השיר הבהירו היטב למתחרינו שלא באנו לשחק.

8. אמצע הנוטיז

קלישר פעם שלישית. אחרי הצבא טסתי ללונדון לתקופה קצרה ובה נחשפתי לפלא של מסיבות האינדי. עד אז אם היית רוצה לרקוד לצלילי מוזיקת רוק הברירות שלך היו גטאות הבריט פופ של הלילנבלום 25 או מסיבות סחיות של המוסד. כשחזרתי לארץ הייתי נחוש להביא את הבשורה (שאם אני זוכר נכון, היתה מפותחת דווקא בירושלים), אבל לא היו לי את האמצעים. אז מה עושים? מיקסטייפים. במהלך תקופה של כשנתיים ערכנו יחד שלושה או ארבעה אוספים ערוכים היטב (זה כבר עידן הקיובייס) שנקראו indie party וחולקו לחברים. רק כעבור כמה שנים, כשהכרנו את יונתן קוטנר, הפקנו  יחד שתי מסיבות אינדי על גג בניין באלנבי תחת השם סטיינלס סטייל. המסיבות היו הצלחה. שתיהן נסגרו אחר כבוד על ידי המשטרה.

שיר לדוגמה: The Mooney Suzuki – Alive and Amplified. כי אין דרך טובה יותר לפתוח מסיבה מדומיינת.

9. אמצע הנוטיז

בשלהי עידן הסולסיק, כשניתן היה להשיג בלחיצת כפתור כמעט כל שיר בעולם עלה לי רעיון מקורי. לחפש קאבר לכל אחד משירי האלבום הלבן של הביטלס, ולערוך מיקסטייפ קאברים מקיף. זו היתה משימה לא פשוטה (יש באלבום המקורי כמה קטעים די איזוטרים) שהצלחתי לעמוד בה. אבל הייתי בבעיה. מצד אחד הייתי גאה ביצירה שלי ורציתי להשוויץ בה, ומצד שני זה חתיכת דבר מוזר להודות שעשיתי בזמני הפנוי. עדיין לא היו פלטפורמות כמו סאונדקלאוד שנבנו עבור שטויות כאלה, מה שכן היה זה את אתר "השרת העיוור" שאירגן מדי פעם משחקי גמד-ענק של חילופי מיקסטייפים. אז יזמתי משחק חדש. הנושא שלו: מיקסטייפים של קאברים. הנחתי שאותו ענק אסיר תודה שיקבל את היצירה שלי יפרסם תגובה מפרגנת בפורום, או לכל הפחות ישלח לי מייל תודה נרגש. כן, לקחתי על עצמי את כל ההפקה הזו רק בשביל לקבל תודה ממישהו אקראי שאני אפילו לא מכיר. פאתטי. המשחק עצמו היה הצלחה, עשרות השתתפו ומיקסטייפים מקוריים נשלחו והתקבלו (היו כמה תגובות בפורום). מהענק שלי לא התקבלה תגובה עד עצם היום הזה.

 ואולי בעצם כל הפוסט הזה הוא רק תירוץ לחשוף את המיקסטייפ?

בשבוע שעבר צויינו 45 שנה לצאת האלבום הלבן ואני לא רואה הזדמנות טובה יותר להעלות לכאן את המיקסטייפ במלואו. מה שהקסים אותי ברעיון היה הגיוון הסגנוני של האלבום המקורי וההשפעה הגדולה שהיתה לו על כל סגנון מוזיקלי כמעט. פאנק, מטאל, רגאיי, סול, בלוז, מיוזיקלס, פסיכדליה – האלבום נגע כמעט בכל סגנון, וכמעט כל סגנון שאב ממנו השראה. דווקא כששומעים את השירים כשהם מבוצעים על ידי אחרים, ההבדלים מתחדדים והעושר בא לידי ביטוי.

The White Album Under Cover – CD1 by Nirgoraly on Mixcloud

The White Album Under Cover – CD2 by Nirgoraly on Mixcloud

7 תגובות על “החיים שלי במיקסטייפ”

  1. מאת ירדוני:

    אני זוכרת התרגשות אדירה מ-Sledgehammer של פיטר גבריאל. הוא הרגיש לי בזמנו חדש לגמרי, והיה בו משהו מלהיב בקטע חייתי.

  2. מאת פרנק:

    גם אני השתתפתי במשחק של הקאברים. ואני הייתי אחד מהגרועים האלה שלא כתבו את רשמיי מהמיקסטייפ שקיבלתי. כי אני מעפן.

  3. מאת עמי:

    הפוסט הזה בא לי אחרי לילה של רדיפה אחר אייל גולן. בא טוב, בקיצור.

  4. מאת גיאחה:

    מונומנטלי! וואו, אתה לא מבין באיזה דיוק רב תיארת פה רגעים רציניים מחיי. אתה בטוח שאנחנו לא חולקים אוטוביוגרפיה?

    החזרת נושנות והעלית התרגשויות. תנקס מאן.

  5. מאת גיאחה:

    אה, וחפש את הספר Love is a mixtape של רוב שפילד. אני די בטוח שהוא ידבר אליך בהקשר הפוסט הזה.

  6. מאת מיה:

    כמי שחרשה על הטייפרקורדר בהכנת אוספים, והתלבטה תמיד אם השירים צריכים לכלול את הדיבור של הקריין ברדיו לפני כי לפעמים הוא מרגש או רק את השירים (והתפללה שהקריין לא ידבר באמצע השיר. כי זה אסון אמיתי)- יכולה להזדהות עם הכל ובעיקר עם חוקי ה OCD של המיקסטייפים. תודה על הפוסט ועל הפרעות נפשיות (חמודות סהכ) משותפות.

  7. מאת kisuy:

    פוסט מעולה, חבר.
    אני חולק באופן אישי יותר מדי מהזכרונות שלך. קצת ביזאר.
    תודה!

כתיבת תגובה