פאן לנו באוסטין

מסקנות ותמונות מפסטיבל Fun Fun Fun

פורסם ביום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מאז שהפכתי לאדם בוגר שמתכנן חופשות בכוחות עצמו, כל פעם שטסתי ליעד כלשהו קיוויתי לתפוס בו להקות שאני אוהב בהופעות אקראיות. כמובן שזה אף פעם לא קרה. הסיכוי שלהקה אהובה תופיע דווקא בעיר אליה אני נוסע בטווח תאריכים מאוד מוגבל הוא נמוך ביותר. אבל לפעמים יש הפתעות, ולפעמים יש מזל, ולפעמים הוא כל כך מופרך שבדיעבד קשה להאמין שאכן מדובר במזל. כשאני כותב שהייתי בפסטיבל fun fun fun באוסטין טקסס, עם רשימת אמנים אגדית, אפילו אני מתקשה להאמין שלא תכננתי מלכתחילה את כל הנסיעה סביבו. אבל האמת היא שהגעתי לשם במקרה. בתוך road trip מהודק ומתוכנן היטב, גיליתי לגמרי במקרה שהפסטיבל הזה התקיים בדיוק בשלושה ימים שתכננתי להקציב לביקור בבירת המוזיקה הטקסנית. אז מה, אני לא אלך?

היו שמות שתפסו לי את העין כבר בבית כמו טלוויז'ן, דירהאנטר, ג'וני מאר, פוליפוניק ספרי, הווקמן ודניאל ג'ונסטון, והיו הופעות שראיתי שם מבלי לתכנן והשאירו עלי רושם עז, כמו דלתרון 3030, ביל קלאהאן, קורט וייל וג'ורסיק 5. אבל החלטתי שאת הפוסט הזה לא אקדיש לביקורת או סקירה של הפסטיבל. את הפן המוזיקלי של הפוסט אני מעדיף להעביר דרך התמונות הנהדרות שצילמה עדי מור.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מה שאני כן מעוניין לשתף, זה כמה מחשבות שעלו לי בעקבותיו. הפסטיבל היה כיף גדול אבל גם מאוד שונה ממה שהכרתי. עד כה הייתי נוכח בשני פסטיבלים גדולים בחו"ל (רידינג באנגליה ורוסקילדה בדנמרק) ובכל פסטיבלי אינדינגב מלבד האחרון. פסטיבל fff היה שונה. בניגוד אליהם, הוא היה פסטיבל עירוני. את פנטזיית פסטיבל השטח בארץ הגשימו עבורי מארגני אינדי נגב בהצלחה מרובה, עכשיו רק נשאר שיקום כאן פסטיבל עירוני ראוי. עד שזה יקרה הנה שלושה טיפים היישר מאוסטין:

לוח זמנים: למרבה ההפתעה, הפסטיבל סונכרן עם השעות המוגבלות של הפארק (10-22). ההדליינרים עלו מדי ערב בשמונה וחצי, ועד עשר האירוע הסתיים ושחרר אלפי אנשים להמשיך לבלות באירועים מיוחדים שהתקיימו במועדונים בעיר ואירחו חלק מאמני הפסטיבל. היתרונות? קידום של העסקים המקומיים; מעבר טבעי לבילוי עירוני תוך שמירה על הליינאפ הייחודי של הפסטיבל; אפשרות לחזור בשעה נורמלית עם תחבורה ציבורית (במדינה בה זה טבעי ומקובל שיש תחבורה ציבורית בסופי שבוע); וכמובן, רווח של אלפי בליינים שלא אוהבים חול בנעליים ומוכנים לוותר על התענוג שבשינה באוהלים. קהל טבעי לפסטיבלי מוזיקה שתמיד מרגיש מקופח בחג האינדינגב השנתי.

IMG_7221

מגוון: הפסטיבל הכיל ארבע במות מחולקות ז'אנרית. הבמה הכתומה (הראשית) שאירחה במשך היום הופעות אינדי ורוק (ובאופן לא ממש מפתיע פינתה את ספוט ההדליין למוזיקאים מז'אנרים מצליחים באמת: סנופ דוג, MIA וסלייר), הבמה הכחולה הוקדשה להיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, הבמה השחורה לפאנק ולמטאל, והבמה הצהובה למופעי סטנד אפ והופעות אקוסטיות. האינדינגב אולי דוגל במגוון מוזיקלי אבל קהל היעד שלו די חדגוני. אמנם הקהל גדל משנה לשנה, אבל תחשבו כמה כוח מספרי יש לפסטיבל שיהיה אטרקטיבי לקהל המטאל, הרגאיי או בלייני הבלוק. מדובר בקהלים של אלפי אנשים שאפשר לאגד תחת אוהל אחד – האהבה למוזיקה.

אוכל: פסטיבל fff נותן במה לא רק לכשרונות המוזיקליים המקומיים, אלא גם לאלו הקלוניריים. שדרת האוכל (שנראתה כמו כל שדרת אוכל בפסטיבל) אירחה כמה ממסעדות האוכל המהיר הנחשבות והאהובות של אוסטין וגרמה לי לפנטז על פסטיבל מקומי שיעמיד זה לצד זה את פראנק, המזנון והסביח של אפי. בפסטיבל כה מוקפד מבחינה אירגונית (אפילו מים מסוננים חולקו חינם), שמזמין אותך לבילוי של כ-12 שעות ביום – אוכל טוב זה לא עניין של מה בכך.

IMG_5196

אלו כמובן לא הדברים הטובים היחידים שקרו שם. אבל אלו הדברים שהיוו חידוש עבורי. עד שמישהו ירים את הכפפה לפאן פאן פאן מקומי אני רק יכול לקוות ששגם בעתיד יקרו בדרכי אירועים לא צפויים שכאלה, ושלא בזבזתי את כל מזל-הנסיעות שלי על פסטיבל אחד.

* לעוד תמונות, סירטונים וחוויות מהטיול (ובכלל) אתם מוזמנים לעקוב אחר חשבון האינסטגרם שלי ngoraly

** אם זכור לכם פוסט מהבלוג שאהבתם במיוחד, אל תהססו להציע אותו כמועמד לסימניית השנה

4 תגובות על “פאן לנו באוסטין”

  1. מאת אמיר ע:

    ומה עם המתכון לחומוס חמאת בוטנים?

    • מאת ניר גורלי:

      איבא, האמן הסנגלי שרקח את המתכון, מתכוון לבקבק אותו אז יש סיכי שמתישהו זה יגיע גם אליך. אבל אם אתה הולך לעשות ניסויים בעצמך אל תשכח לעדכן!

  2. מאת יעל ר.:

    לצערי אני סקפטית לגבי האפשרות של הרמת פסטיבל כזה בישראל. כל הניסיונות לפסטיבל עירוני שכזה היו יקרים מדי (הלם כרך) או איזוטריים מדי (כל מיני פסטיבלי אינדי קטנים בתל אביב) – היחיד שהצליח באופן כלשהו היה פסטיבל ערד במתכונתו בתחילת שנות ה-90, עם היצע מסחרר של מוזיקה ישראלית בכל הסגנונות במחיר משתלם ועם מגוון אפשרויות לינה לכל כיס (ממלונות ועד לינת קמפינג במתחמים). והוא כמובן היה יותר מיינסטרים, ותוצר של תקופתו, עידן אחר לגמרי. כתבתי על כך קצת בעבר: http://yael.haoneg.com/general/277

    הבעיה היא גם, כמו שנגעת, בעובדה שאין תחבורה ציבורית בסופ"ש ובחגים (שערורייה לטעמי), ולמעשה גם אין יותר מדי תחבורה ציבורית סבירה בשאר ימי השבוע. זה תורם לכך שכל פסטיבלי האינדי בתל אביב (תחנה מרכזית, סוכת חלל וכו') הם בעיקר נחלת של תל אביביים בעלי גישה ומעט בעלי מכוניות שמטריחים עצמם. תכלס, גם לאינדינגב שקלתי השנה לקפוץ ליום אחד, אבל לא היתה לי דרך להגיע ולחזור בסופ"ש.
    אם ניקח לדוגמא פסטיבל עירוני אחר כמו הפרימוורה סאונד בברצלונה, בתקופה שבה הוא מתקיים יש אפילו חיזוק של התחבורה הציבורית הקיימת כדי לאפשר נגישות בשעות הלילה לרחבי העיר. בכך ובאפשרות לישון בעיר ולא בקמפינג, הוא הפך לבחירתם של אוהבי מוזיקה רבים שעברו את גיל הלינה בשק"ש או מעדיפים תנאים נוחים יותר, וכיום הוא כבר מוכר מעל מאה אלף כרטיסים בשנה.

    • מאת ניר גורלי:

      מכל מה שכתבת משתמע שפסטיבל כזה לא יקרה ללא תמיכה ממסדית והבנה שפסטיבל מוזיקה זה חג שטוב לכולם, ולא רק למשוגעים האיזוטרים האלו ששומעים מוזיקה. נצטרך לחכות ולקוות שהנוף הפוליטי ישתנה. אבל כמובן שפסטיבל מוזיקה זו מותרות. נסתפק כרגע בתחבורה ציבורית הגיונית

כתיבת תגובה