על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג

והקשר ביניהם

פורסם ביום חמישי, 26 בספטמבר 2013

כבר כשהייתי ילד קטן לא הבנתי מה הסיפור עם הדמויות הענקיות של דיסני שמסתובבות בדיסנילנד ומצטלמות עם ילדים. הייתי יכול לחיות בשמחה עם הידיעה שמיקי מאוס, דונלד דאק וחבריהם מתקיימים ביקום אמיתי ומקביל, אי שם בארץ הסרטים המצוירים. אבל לא, דווקא דיסנילנד, שאמורה היתה להוות מעין ארץ חלומות פנטסטית, מקום בו האשליות האלו מתגברות, דווקא היא ניפצה אותן לרסיסים. אם המטרה היתה לייצר אשליה, אז למה הם היו צריכים להעמיד דמויות ענקיות בגודלן, כשברור לחלוטין מהסרטים שהגודל האמיתי שלהן הוא ממוצע? (אולי גופי קצת יותר גבוה, אבל לא משמעותית), ועוד עם ראש פלסטיק שאינו פרופורציונאלי לגוף, וחיוך קבוע שהוא הכל חוץ מאנושי. לא הבנתי איך המקום חותר תחת האשליה שהוא עצמו מנסה לייצר (בזמנו לא השתמשתי במינוח המדויק הזה), ועוד ממש בכניסה למתחם עצמו. אין להם לב? אני יכול להעיד בביטחון שהאשליה שבאגס באני ודאפי דאק קיימים התקיימה אצלי עוד שנים רבות אחר כך. או ליתר דיוק: לא התעסקתי בשאלה אם הם קיימים או לא, אבל לפחות לא הטיחו לי בפנים שהם לא, על ידי הצבת שעתוקים מעוותים שלהם.

למרות הספקות שהתעוררו אצלי בגיל צעיר על המקום, עדיין אני מוכרח להודות שכמו כל ילד ממוצע בתרבות המערבית, גם אני רציתי להאמין בו וייחלתי להגיע אליו. זה שהמקום לא תמים – ותאגיד דיסני הוא הכל חוץ מתמים – לא אומר שהפנטזיה שהוא מייצר אינה תמימה. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר הייתי בין כה וכה מפתח חוש ביקורתי ולומד על הציניות הגדולה שבמקום, אבל רצה הגורל וביום שישי אחד של ימי נעורי בשנות ה-90, נתקלתי בעיתון סופשבוע וקראתי כתבה על ביקור בדיסנילנד. כתב אותה רון מיברג.

מאמר יחצני זה לא היה. גם לא כתבה תיירותית. אני לא זוכר במדויק, בכל זאת עברו כמעט 20 שנה, אבל משהו בזעם הסרקסטי שבכתיבה שלו הותיר בי חותם. זו לא כתבה שהייתי צריך לקרוא בגיל הזה. גם אם כבר לא הייתי ילד, משהו בתוכי עדיין הביע התנגדות לסרקזם שבו טיפל מיברג במפעל החלומות של דיסני. גם אם היום אני יודע שהוא צודק, זה היה חד מדי ומוקדם מדי. אם אני יכול להצביע על כתבה אחת ששינתה משהו בחיי זו כנראה הכתבה הזו. מיברג אולי התייחס בכתבה שלו לניצול התמימות התאגידי, אבל בפועל מי שגרם לי לאבד את התמימות היה מיברג עצמו.

למה נזכרתי בו פתאום? קודם כל כי אני נוסע לדיסנילנד. אבל במקרה הזה זו רק מטאפורה. כי בין שאר המקומות שאני וחברה שלי נבקר בהם במהלך הטיול שאנו מתכננים לארצות הברית, היה לי מאוד חשוב שנעצור באלבקרקי. לקורא הממוצע זו יכולה להיתפס כבחירה משונה. עיירה מדברית בניו מקסיקו, בטח לא יעד תיירותי או מקום שחייבים לבקר בו. אבל מי שצריך לדעת יודע. באלבקרקי צולמה "ברייקינג באד". אין לי דרך רציונאלית להסביר את זה, אבל האפשרות לעלות על אחד הסיורים-בעקבות-הסדרה לכל מני לוקיישנים מתוכה, ממש מרגשת אותי.

walter-laugh

אני לא צריך כתבה של רון מיברג כדי להבין שזו שטות. שהסיורים האלו הם בדרך כלל לא יותר ממסחטת כסף מתיירים מטומטמים. אבל זה חזק ממני. "ברייקינג באד" כל כך משמעותית בעולם התרבותי שלי, שאני אפילו לא מרגיש צורך להתנצל (אפילו שהפוסט הזה עלול להתפרש ככה). ולא רק היא. כמעט כל עיר בארצות הברית טעונה במשמעות תרבותית שלטלוויזיה היה חלק משמעותי בביסוסה, בין אם זו ניו יורק ("סיינפלד", "גירלז"), ניו אורלינס ("טרמה") או סן פרנסיסקו (הממ, "צער גידול בנות"?). אנחנו נמצאים בתור זהב טלוויזיוני ש"ברייקינג באד" מהווה בתוכו שיא. אין טעם להתכחש להשפעה הזו.

אבל האמת היא שאני סתם מחפש הצדקות. הרצון לבקר באלבקרקי הוא אישי לחלוטין. זו אשליה, וככזו רק אני יכול לבחור אם להאמין בה. "ברייקינג באד" ו-וולטר ווייט הם פנטזיה למבוגרים בדיוק כמו שסרטי וולט דיסני ומיקי מאוס הם פנטזיה לילדים. וגם מבוגרים צריכים פנטזיות. גם מבוגרים צריכים שיהיה להם דיסנילנד לשאוף אליו, גם אם הם יודעים שבסוף מה שיחכה שם זה שעתוק וזיוף (סוכריות בצורת קריסטל מת', למשל). מה שחשובה זו הפנטזיה. במהלך תכנון הטיול יצא לי לחשוב לא מעט על כך שהכיף האמיתי הוא עכשיו. בתכנון, בציפייה. המציאות יכולה להיות מהנה כמובן, אבל היא יכולה להיות גם לא. על התכנון יש לנו שליטה, על המציאות לא. היא בכל מקרה תהיה "מציאותית". כזו של קלקול קיבה אחרי ארוחה טובה, אוטו שכור שנתקע בדרך, או כפיל ענקי של גופי שמנסה להתחיל עם חברה שלך. אז נכון לעכשיו אני מתכנן להתענג על התכנון, ובאותה נשימה לנסות ולהרדים עד כמה שאפשר את הרון מיברגיות שהושרשה בתוכי.

ובנימה הזו להכריז: אני נוסע לאלבקרקי!

*** ביום שלישי ה-01.10 יערך בלבונטין 7 ערב Breaking TED עם הרצאות ותקלוט שיוקדשו לסדרה. פרטים כאן

6 תגובות על “על מיקי מאוס, וולטר ווייט ורון מיברג”

  1. מאת יעל ר.:

    אני לא יודעת אם אתה בן גילי, אבל אני מעדיפה לחשוב שכשרק נולדתי דיסני עוד היתה בעצם הבייבי של וולט דיסני, ולא התאגיד של היום. יש סיפור, למשל, כשהוא הקים את הממלכה הקסומה בקליפורניה הוא רצה שישתמשו בזהב אמיתי להוספת נצנוץ למראה טירת היפהפייה הנרדמת, אבל אחיו שהיה שותפו לניהול התנגד. הוא שלח אותו לאיזו נסיעה עסקית, והשתמש בזהב בכל זאת, למרות שמי בכלל שם לב בממלכה מלאכותית ופנטזיונרית שכולה מעשי ידי אדם.

    אתה לא צריך לתרץ את הביקור באלבקרקי. אחרי הצבא נסעתי למסע תרמילים בארה"ב שכלל גם את דיסנילנד, והיה כיף גדול (צריך פשוט להתייחס לביקור בקלילות). מה שכן, דיסניוורלד באורלנדו אכן נראית כיצירת תאגיד, שבה מיקי מאוס מנסה לכייס אותך.

    הרעיון לערב ברייקינג באד נהדר. סחתיין!

  2. יפה שכבר בתור ילד עלית על הזיוף הדיסנילנדי. אגב גם הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, שהכניס לתודעה את השימוש במונח סימולקרה- העתק חסר מקור- והגותו היוותה השראה לסרט "המטריקס" התייחס גם הוא לעולם המציאות המזויפת של דיסנילנד כסימולקרה. קצת כמו תוכניות ריאליטי למינהן שה"מציאות" שלהן אינה ה"ממשות".
    לגבי ברייקינג, אתה בטוח שהיא באמת צולמה באלברקרקי ולא באיזה אולפן קליפורני (שבאמת יצר סימולקרה של אלברקרקי)?

  3. מאת משה גורלי:

    מתי התברר סופית שדיסני הוא תאגיד מנוול וכוחני? כשהם תבעו את דודו גבע ש"אירח" את דונלד דאק באחד מספרי הברווז שלו. שיא של רשעות וקטנוניות שלא לדבר על כפיות התודה, בכל זאת להיות אורח של גבע זה כבוד גדול. ובכל זאת, המעבר מוולט לוולט מותיר פתוח את התחרות מי מנוול גדול יותר…

כתיבת תגובה