אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג

לקראת מצעד האלבומים הישראלי של קול הקמפוס

פורסם ביום שלישי, 27 באוגוסט 2013

יש אנשים, בעיקר מוזיקאים, ששונאים מצעדי מוזיקה ולא מבינים איך אפשר לדרג או להכתיר אמנות. אני לא אחד מהם. כבר כשהייתי ילד קטן, המצעדים של רשת ג' ו-MTV היו עבורי עוגנים של אושר שבועי (לא בטוח שאני מוכן לחשוף עד כמה עמוקה היתה רמת האובססיביות שלי סביבם). גם כאדם בוגר אני מוצא בהם הנאה, וכשדרן ועורך יצא לי גם להפיק כמה. השנה זה יקרה שוב, ב-1 בספטמבר בקול הקמפוס, כשאעביר את משדר סיכום השנה הישראלי יחד עם סער גמזו ובן שלו. מתוך כל האלבומים שיצאו השנה בחרנו 50 אלבומים בולטים, מתוכם כל אחד יכול לבחור חמישה. כמובן שניצלתי את זכותי הדמוקרטית ובחרתי גם אני. במהלך דמוקרטי קצת פחות אשתמש באמצעי התקשורת שבבעלותי (הבלוג הזה) כדי לשכנע גם אתכם להצביע לאלבומים האהובים עלי (הי, לשלדון זה עבד). בהתחלה חשבתי לכתוב פוסט ארוך יותר שכולל את כל האלבומים שאהבתי השנה, אבל בסוף החלטתי להתמקד בחמישה. אם במהלך ההצבעה נאלצתי להתפשר ולבצע בחירות הרות גורל, יהיה זה רק הוגן אם גם אצדיק ואפרט אותן. אז הנה לפניכם, חמשת אלבומי השנה שלי לשנת תשע"ג (בסדר אקראי):

אביב גדג' – ילדים של מהגרים
כבר כתבתי מעל 500 מילים שמתארות כמה האלבום הזה טוב. הדבר היחיד שאפשר להגיד בגנותו זה שהוא רועש מדי בכדי לשמוע אותו באוזניות. אבל מי אמר שזה דבר רע בהכרח? מאוד שמחתי לשמוע באחד הערבים את "החלל הריק" בגלגלצ. איך שהסתיים השיר הקריינית אמרה "אתם על 'נעים' בכביש". זה אולי אירוני אבל זה באמת עשה לי מאוד נעים. והמילים "אני סתם עומד כאן ומחכה למשהו שכבר קרה", מהדהדות לי לאירוע הגדול של הקיץ במוזיקה הישראלית, ואיך הפסדתי אותו בזמן שחיכיתי בירושלים שיתחיל מופע האיחוד של כוורת. אבל באותו השיר גדג' שר גם: "אל תיתן לי הבטחה שזה הדבר הבא", וכל המחמאות וההמלצות שלי קורסות לתוך עצמן.
קריאה נוספת: ביקורת על האלבום
האזינו לאלבום במלואו בבנדקמפ

טליה אליאב – 6:28
האלבום של טליה אליאב ממש הפתיע אותי. שני האלבומים הקודמים שלה לא הרשימו אותי יותר מדי. בין הג'אזיות של "התנועה" לתיאטרליות של "קוד הזיכרון" חייתי בשלום עם העובדה שאני והמוזיקה של אליאב כנראה לא נועדנו. אבל אם יש שני דברים שההבדל בין האלבומים ההם יכול היה ללמד אותנו, זה 1. טליה אליאב לא עומדת במקום, ו-2. אי אפשר לצפות איך ישמע האלבום הבא שלה. "6:28" כולל שבעה שירים בהפקה אלקטרונית ביתית משולבת בנגינת גיטרות ועוגב, שיחד לא נשמעים כמעט כמו שום דבר אחר. אם מוסיפים לכך את הטקסטים מיוחדים שלה בעברית והלחנים המורכבים אך סוחפים – קיבלנו זמרת בפיק יצירתי. אני הרווחתי זמרת חדשה בחיי.
קריאה נוספת: סשן חי עם טליה אליאב ושי לוינשטיין
האזינו לאלבום במלואו בבנדקמפ


שי נובלמן – יומי הוא חלום
אומרים שבאנגלית הרבה יותר קל לכתוב רוק'נרול. זה אולי נכון לחלק, אבל מי שמפרק את התזה הזו הוא דווקא אחד מחלוצי הזמרים הישראלים ששרו באנגלית. אחרי שני אלבומים מתוקשרים באנגלית הוציא השנה שי נובלמן אלבום ראשון בעברית, שגם הראה שהוא יודע לכתוב (ולתרגם), וגם הוכיח מה שדי נבלע באלבומים הקודמים שלו – שיש לו קול אדיר. ההפקה של עוזי רמירז משלימה את התמונה עם סאונד שנשמע בדיוק כמו שאמור להישמע אלבום שהלב שלו בלונדון אך הרגליים ביפו. נכון, הקאבר ל"שדים" של סופר פרי אנימלס הופך אותי לדי משוחד. אבל אלו דווקא "דייגת", "יומי הוא חלום" ו"רץ ביפו" האדיר שהפכו את האלבום לבריזה הצוננת שהייתי צריך בחמסין המקומי.
קריאה נוספת: ראיון עם נובלמן על השיר "שדים"
האזינו לאלבום במלואו בבנדקמפ


ועדת חריגים – העולם אבד מזמן
כששמעתי את הסינגל "העולם אבד מזמן" לא ממש הבנתי על מה המהומה. אבל האלבום "העולם אבד מזמן" עובד כמקשה אחת. מבינים אותו רק כשצוללים לתוכו. אלבום הבכורה של ועדת חריגים מלא בניגודים שקשה להסביר. רעש שמייצר תחושה של שקט. נגינה אינטנסיבית שמעבירה את התודעה להילוך איטי. אסוציאציות שוגייזיות בריטיות שמתכתבות עם פוסט פאנק ישראלי של פעם. מחווה נוסטלגית לסצנה שלא באמת קרתה. ואכן, נדמה שלזה בדיוק התכוון מנהיג הלהקה יובל הרינג: השפעות MBV, שורשים של יוסי אלפנט ואמירה פוסט אפוקליפטית של תל אביב ב-2013. עבר מדומיין, הווה חלומי ועתיד בלתי אפשרי.
האזינו לאלבום במלואו ביוטיוב


Electra – Second Hand Love
אין לי הרבה מה להרחיב על האלבום הזה. הוא לא היה הפתעה גדולה, יש בו עבודת הפקה נהדרת אבל שום דבר באמת חדשני או מקורי, וגם באמירה שבו (אם ישנה כזו) לא התעמקתי יותר מדי. אבל למרות כל זה, כשעמדתי בפני ההחלטה במי לבחור (כאמור, אני לוקח ברצינות החלטות כאלה), הלב נטה לאלקטרה. אין מה לעשות, הרוקנרול שהם מייצרים זה בסופו של דבר הז'אנר שהכי מייצג אותי. אם היה מדובר בבחירות לכנסת הייתי בוחר בהם. מפלגה סקטוריאלית, נכון, אבל כזו שדואגת לאנשים שלה ולא מאכזבת גם במשבר הקדנציה השנייה.
האזינו לאלבום במלואו בבנדקמפ


והנה, בכל זאת, עוד כמה המלצות:
אלו חמשת האלבומים להם הצבעתי, אבל זו לא היתה בחירה קלה. מאוד אהבתי את האלבום של חוה אלברשטיין, "ואיך אצלך", שהפיק לה תמיר מוסקט. החיבור ביניהם הוציא משהו מאוד מיוחד משניהם, ולטעמי מדובר באלבום הכי טוב של אלברשטיין מזה שנים. מוסקט גם הפיק את האלבום של הבילויים, "הורה הסלמה!" (האזינו), אלבום שהוא אולי פחות טוב משני הקודמים שלהם, אבל עדיין מכיל כמה שירים נהדרים, ובכלל, הבילויים זו להקה חשובה. אני מקווה שהם ימשיכו לחזור ולהגיב על החיים שלנו כל כמה שנים. פיסוק רחב זו להקה שכבר שנים אני דובר נלהב בזכותה. השנה הם הוציאו אלבום שני, "מבוסס על סיפור אמיתי" (האזינו), ולא אכזבו. ולסיום, האחים רמירז הוציאו גם הם אלבום שני, "Who? You!" (האזינו) והוא אחד האלבומים הכי כיפים ששמעתי השנה. הפקה פשוטה ולא יומרנית, מבטא מזעזע (אבל מקסים) של עוזי רמירז וקטעים אינסטרומנטליים מושלמים.

עדכונים:

* ביום חמישי ה-29.08 סיכמתי את השנה בתכנית "מיקס בוטנים" עם הבחירות האלו ואחרות:


** ב-1 בספטמבר שידרתי יחד עם סער גמזו ובן שלו את מצעד סיכום השנה של קול הקמפוס:

עצלנים יכולים פשוט לקרוא את הבחירות כאן

3 תגובות על “אלבומי השנה שלי – סיכום תשע"ג”

  1. […] יהוא ירון, לונא אבו נאסר וצביקה פורס כפייבוריטים שלו. ניר גורלי מספר בבלוג שלו על חיבתו הגדולה למצעדי מוזיקה ונוקב […]

  2. מאת The D Factor:

    מה שהמגיב ציין אלו ה-אלבומים שיצאו השנה, יחד עם ח.אלברשטיין וכלבי רוח.
    מצעד די חסר באלבומים, שמרגשים יותר.

    לחיצה על ניק-לינק שלי- והגעתם אל כולללם. למוזיקה החזקה ומרגשת של ימינו, מרוק מחוספס (איגולס נניח) אל נניח.. איינג'ל הייז הפופית, ומעולה.

  3. מאת The D Factor:

    אבל את- טליה אליאב וועדת חריגים- גם אני אהבתי, בסך הכל.

כתיבת תגובה