ניתוח לב פתוח

גבריאל בלחסן בהופעה (ביקורת מ-2006) + פודקאסטים לזכרו

פורסם ביום רביעי, 21 באוגוסט 2013

רובנו הולכים למעט מאוד הופעות בחיינו שאנו יכולים להגדיר אותן כהיסטוריות. כבר כשראיתי את גבריאל בלחסן בבארבי תל אביב באוגוסט 2006, משיק את אלבומו השלישי "בשדות", ידעתי שאני צופה באחת כזו. לא היה לי מושג כמובן שה"היסטוריות" שבה תקבל מימד כה טראגי. עד כמה שידוע לי זו היתה הפעם האחרונה שהופיע הופעה מלאה עם להקה. אני מבסס את האמירה הזו על ההנחה שאם הוא היה מקיים הופעה נוספת מאז, הייתי שומע עליה. אני מבסס את ההנחה הזו על ציפייה דרוכה שלי, שהלכה וגברה כל פעם שנשמעו "חדשות טובות" מכיוונו בשנים האחרונות. ציפייה שהתנפצה אמש עם הידיעה על מותו.

היה לי את הכבוד להיות נוכח בין הקהל הלא רב של ההופעה ההיא. והיה לי את הכבוד גם לכתוב עליה. זה היה עבור פנזין חינמי קצר יומין בשם סימטאות (כבר כתבתי עליו כאן) שנתן לי הזדמנות כתיבה ראשונה. הביקורת על בלחסן נכללה בגיליון הראשון (והיחידי) שלו ואף זיכתה אותי בכתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי. מרגע שפתחתי את הבלוג חיכיתי להזדמנות הנכונה לפרסם בו את הביקורת. תמיד חשבתי שזה יקרה ביום שבו יחזור להופיע. אולי באלבום הבא שלו כדי להפציר בו לחזור.

בשלב זה אני לא מוצא מילים רבות כדי להספיד את בלחסן. זה עדיין בלתי נתפס עבורי. אבל הביקורת כן משקפת את מי שהוא היה בעיני ועל אף השנים שעברו אני חושב שהיא עדיין יכולה להעביר משהו מאישיותו הרב גונית והמרתקת. לא נגעתי בה, אפילו שמשפטים מסוימים מתוכה מעבירים בי צמרמורת. במיוחד המשפט הפותח. אבל ככה זה היה ב-2006. הופעה ששידרה הרבה תקווה לאופטימיות, לצד הרבה כאב. בסוף הכאב ניצח.

גבריאל בלחסן בבארבי 16/8/2006

גבריאל בלחסן מרגיש יותר טוב. אחרי 12 השנים הרעות יבואו 10 השנים הטובות, וסוף סוף יבואו עלינו לטובה השנים היפות של גבריאל. טוב בערך. עם אלבום חדש והרכב חדש שמלווה אותו בסיבוב ההופעות הנוכחי אפשר להרגיש שהוא עוד לא לגמרי שם, אבל הוא רוצה, הוא בדרך.

רק לפני שנתיים זכינו לאלבום המופלא "מנועים קדימה" של אלג'יר. מעבר להיותו אלבום כמעט מושלם הוא הביא איתו תחושה באוויר שמשהו קורה. לראשונה מזה הרבה זמן היה תאום בין ההייפ הביקורתי להייפ שבשטח. יציאתו לוותה בהופעות עמידה מפוצצות קהל, צעיר ברובו, כשההרכב על הבמה היה צעיר גם הוא ובשיא כוחו. הם סיפקו מוזיקה מצוינת, שמצד אחד לא הייתה קשה לעיכול ומצד שני לא התחנפה לאף אחד. אחרי עשר שנים קשות הם היו התקווה הגדולה של הרוק הישראלי. אחד השיאים מאותן הופעות הייתה עלייתו של גבריאל בלחסן לביצוע שיר אחד, "בתוך הצינורות". כולנו הכרנו את הסיפור, על הדיכאון והכדורים, וכמה קשה לו להופיע. באווירה מתוחה ובהתרגשות זכינו לראות אותו עומד על הבמה ונותן את הנשמה במילים חותכות ובסולו גיטרה מהפנט.

אלג'יר לא שרדה מעבר לאותו סיבוב הופעות ולא הוציאה אלבום המשך. גבריאל בלחסן לעומת זאת שחרר כבר שני אלבומי סולו קטנים על סף האקספרימנטאליים שחשפו את הצדדים הקיצוניים והמתוסבכים של אישיותו. עכשיו כשאלבומו השלישי "בשדות" יוצא לחנויות, הוא כבר לא מפחד להופיע. יחד עם זאת לא ממש ברור איך תראה הופעה שכזאת.

לבלחסן יש כישרון נדיר של מספר סיפורים, גם כשהוא מדבר על דברים בנאליים הם נשמעים מרתקים. והדברים שיש לו להגיד רחוקים מלהיות בנאליים. כך גם בשירים עצמם, הוא פחות כותב מילים ויותר משורר אותן. נוף נדיר בשמי המוזיקה הישראלית העכשווית. יוצר אחר שאני יכול לחשוב עליו מבחינת מתן הכבוד לטקסט ולשפה הוא גלעד כהנא. עם הבדל קטנטן, בהופעה של ה"ג'ירפות" אתם בסופו של דבר תיהנו, בהופעה של בלחסן אתם תכאבו. בשיריו אנו מקבלים הצצה נדירה לנפשו השסועה של משורר בהתהוות. הוא נטול כל פוזה אבל יודע היטב שאיכות ההופעה קשורה ישירות לכמה עמוק הוא יפתח את עצמו וכמה שיט יצא משם.

"כמה רעש אנחנו הולכים לעשות לכם", הוא הבטיח בתחילת ההופעה וקיים. אם באלבומיו המינימליזם שלט, להופעה הוא גייס בדיוק את הליווי הראוי לשיריו. "הבלחסניה" שמורכבת מרון בונקר (גיטרה), אריאל שרבקובסקי (בס) ואוהד בולוטין (תופים) נותנת לגבריאל גב חזק של דיסטורשנים מלוכלכים וביחד הם לא נשמעים כמו שום דבר אחר. שילוב בין רעש גיטרות לטקסטים צורמים, לחנים שחלקם מרגשים וחלקם רפיטטיבים לוקחים את סף העצבים לקצה ואז מתפוצצים. והכל נשמע כמו תפילה דתית אחת ארוכה.

את ההופעה בחר בלחסן לפתוח דווקא בהקראת שיר שכתב, בהשראת המלחמה. השיר, שמציע לעמוד דקה דומייה לכבוד החיים במקום לזכר הנופלים, מהווה פתיחה אופטימית שיכלה להצביע על מצב רוח טוב אם לא היה מדובר בבלחסן, שתמיד מכניס קצת מרירות לחיים הטובים אליהם הוא שואף. כשהוא מדבר מאוחר יותר על תחושה של בית הוא מודה שפעם זה היה לעשן סיגרית מנטול עם החברה ובעתיד אולי זאת תהיה דירה עם משכנתא ועבודה. אי אפשר שלא לחייך ולהסכים. הוא שואל אם יש אנשים מאוהבים בקהל ומיד עונה להם שידעו שזה יגמר יום אחד, אמירה כואבת שמלווה בצחוק מטורף ולגמרי טבעי. ואם ככה נשמעים הקטעים המבדרים של הערב, תארו לעצמכם איך זה נשמע כשהוא רציני.

gabri

בלחסן הוא מסוג האנשים שיורקים דם על הבמה. אין לו שירים שמחים, רק שירים מציאותיים שאינם קלים לעיכול. פתאום באמצע ההופעה הפירוק של אלג'יר נראה לי הגיוני. החומרים שלו הרבה יותר קיצוניים ולא מנסים כלל לעמוד בציפיות של אחרי "מנועים קדימה". בתחילת ההופעה התאכזבתי שלא הגיעו יותר צעירים, כמו בימי אלג'יר, אחריה חשתי הקלה. זה בהחלט לא חומר שכנער רציתי או הייתי מסוגל לעכל. ובכל זאת, משהו בכריזמה הכבושה שלו רומז שהקהל שלו רק ילך ויתרחב.

למרות שעצם עמידתו על הבמה מהווה שיפור מימי אלג'יר הקשים, עדיין ניכר בו שהוא חושש ומתרגש. רגע אחד הוא כובש את הקהל בסיפור ורגע אחרי הוא מרים את הקול לעבר הגיטריסט, כאילו שכח שיש לפניו מיקרופון. הוא מסוגל לעכב את תחילת השיר בשביל להדליק סיגריה, ולא מתנצל כשהוא עוצר בשביל לשתות מבקבוק הוודקה שהביא עימו מהבית. כל זה מוסיף לאווירת המתח והתחושה שמה שעומד מולנו על הבמה שברירי ולא צפוי. למזלנו המתח לא התפוגג ואכן התפוצץ בסוף. בשירים, בצעקות ובסולואים קורעים.

כשעלה להדרן וסגר עם "כדורי הרגעה בדבש" לא יכולתי להפסיק לזוז, השיר הארוך והקשה זכה לעיבוד דיסטורשן הולם וחתך את הערב לגמרי. קינוח הולם לארוחה המניה -דפרסיבית שרקח עבורנו בלחסן על הבמה ממרכיבי חייו. יצאתי מההופעה נסער, זכיתי להיות עד לנס, ניתוח לב פתוח התרחש לנגד עיני. "אני אתן את הנשמה שלי ואתם תשלמו", הוא אמר בציניות באמצע ההופעה. הוא צודק, ובהסכם הלא כתוב הזה, אנחנו מוכנים לשלם הרבה. אולי לא בשביל הנשמה כולה, אבל לפחות להצצה חטופה. זה נדיר, זה מרתק וזה קורה ממש עכשיו לנגד עיננו.

ובחזרה להווה: ארבעה פודקאסטים להאזנה המוקדשים לבלחסן

* יום לאחר הידיעה העצובה עדי מור ואני שידרנו שעתיים של תכנית פרידה עם שירים אהובים:

** ביוני, לכבוד צאת האלבום "ילדים של מהגרים", ערכתי ספיישל אביב גדג' ואלג'יר:

*** ב-2011 ראיין סער גמזו את בלחסן בתכנית "סתימה זמנית". היה מרתק:

*** תכנית "מיקס בוטנים" שהוקדשה לבלחסן עם סט בהשראתו:

כתיבת תגובה