"לתת את התקליט במחווה אישית לאלפי אנשים"

ראיון עם הבילויים (13.03.2007)

פורסם ביום חמישי, 02 במאי 2013

שלשום קיבלתי את האלבום החדש של הבילויים שנרכש בהזמנה מוקדמת (= לפני שהוקלט). בגלל שביקשתי שישלח לבית של אמא שלי עוד לא יצאת לי לשמוע אותו, ולכן ביקורת לא תהיה כאן. לפני חצי שנה, כשהודיעו על איחוד, כתבתי בעכבר העיר ז"ל שזה לא משנה איך הם חוזרים, העיקר שהם חוזרים. בהמשך, כשמופע הקאמבק הראשון שלהם כבר היה סולד אאוט, גם פירטתי בעכבר אונליין למה זה מגיע להם. אבל אין לי עניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולשלוח אתכם לאתרים אחרים. אני  מעוניין להעלות באוב רשימות עבר שלי ולהשאיר אתכם בבלוג.

לפני חודשיים התראיינו הבילויים ב-7 לילות והצהירו שזה הראיון האחרון שלהם. עבורי זו היתה הרמה להנחתה. עכשיו, כשראיונות איתם נחשבים ל"נדירים", ערך הראיון שערכתי איתם לפני שש שנים עלה, לא? בקריירה העיתונאית שלי ראיינתי יחסית מעט אמנים, לשמחתי נעם עינבר וימי ויסלר נמצאים ברשימה המצומצמת, ובמקום של כבוד. אם אני לא מחשיב את הראיון שערכתי עם יהודה אטלס בעיתון בית הספר של כתה ג', אפשר לומר שהם היו המרואיינים הראשונים שלי.

בשנת 2007 עבדתי באוזן השלישית והתנסיתי בכתיבת ביקורות בשרת העיוור (זצ"ל) כשהתוודעתי לבחור שאפתני במיוחד, שאינני זוכר את שמו, שרצה להקים פנזין. למעשה המילה פנזין קצת קטנה ביחס לרעיונות שהיו לו בראש. זה לא היה עלון שהורכב מדפי מחברת שנכתבו בכתב יד ושוכפלו במכונת צילום, זה היה ממש עיתון קטן שהודפס על דפי כרום מרשימים שמקומונים כיום יכולים רק להתקנא בהם. התכנית (השאפתנית כאמור) היתה גם להשיג מפרסמים ולהפוך את העסק לרווחי. לא קשה לדמיין איך זה נגמר.

לפרויקט, שנקרא "סמטאות" יצא גיליון ראשון שכלל את כתבת השער הראשונה (והיחידה) שלי – ביקורת הופעה, בדיעבד היסטורית, של גבריאל בלחסן. לגיליון השני קיבלתי משימה מורכבת יותר: לראיין את הבילויים לפני המופע שלהם בפסטיבל הפסנתר. רק להזכיר, מדובר בתקופת טרום "שכול וכישלון", עברו ארבע שנים מאז יצא אלבום הבכורה שלהם, ובתקופה ההיא הם עוד לא נחשבו פרות קדושות במיוחד. מה שכן, השאלה "מתי הם ישחררו כבר אלבום שני?" הדהדה חזק בסצנת האינדי. את השאלה הזו שכחתי לשאול.

בערב ההופעה הגעתי לסוזן דלל יחד עם הצלמת מיכל שני (שתמונותיה מעטרות גם פוסט זה), וישבנו עם ימי ויסלר ונעם עינבר בבית קפה. הראיון עצמו היה מאוד מעניין. אני מניח שאם אכתוב "הם היו מאוד נחמדים" אחטא למהות שלהם (מה גם שנחמד זה תואר נוראי), אבל החוויה המלחיצה התבררה כדי סימפטית בזכות המקצועיות והאדיבות שלהם. בכלל מגיע להם שאפו גדול על שהסכימו לשבת מול עיתונאי חסר ניסיון שכותב לפנזין שאף אחד לא מכיר. כל הסיטואציה הזו כלל לא מובנת מאליה. נשארתי להופעה, חזרתי הביתה, תמללתי, ערכתי, שלחתי לעורך וכעבור כמה שבועות קיבלתי הודעה שבפעם הראשונה, ולא האחרונה, הוחלט לסגור את העיתון שאני כותב בו. לשמחתי מצאתי, ודי בקלות, בית מכובד אחר לראיון, במגזין מספר 16 של השרת, ניסיון מגזיני שדווקא צלח. את הראיון בחרתי להציף שוב (גללו למטה), גם כדי להציל אותו מהחשיכה הארכיונית של השרת, וגם כי תמיד מעניין לקרוא מה היה לגיבורי התרבות האלה (מקווה שלא יכעסו על התואר) להגיד.

אז מה נשתנה בשש שנים האחרונות? המשפט "יהיה לנו מייספייס כשנדע איך מדליקים את המחשב", קיבל טוויסט אירוני לאור העובדה ששיטת גיוס הכספים לאלבום החדש נחשבת לדי פורצת דרך. הבדיחה "גם נינט סוחבת את המגבר שלה אחרי הופעה", דווקא איבדה מהאירוניה שלה בעקבות תפניות הקריירה שלה בשנים האחרונות. ועדיין אין שלום.

picture 180+165+121 copy

אנשים עם זקנים (13.03.2007)
"באיזה שהוא שלב הייתה תקופה של שקט יחסי והיה לנו נדמה שהשירים איבדו את הרלוונטיות שלהם, שהולכים לעשות הסכם שלום ושהכל משתפר, היינו נורא מדוכאים מזה שהמסר כבר התיישן. אבל למזלנו…כלום לא השתנה, זה רק החמיר, ועכשיו זה נראה כאילו זה הולך להיות עוד יותר נורא". כך, פחות או יותר, מסכם סולן להקת "הבילויים" נועם ענבר את השפעות המלחמה ושלום באזורנו על המוסיקה של הלהקה. "אם יהיה שלום", אומר ימי ויסלר, “השירים שלנו יאבדו את כל הערך שלהם".
אז מה? תהיה מלחמה? יופי של יחסי ציבור לאלבום הקרוב.
נועם: "כמובן שהיינו רוצים שיהיה שלום".
ימי: "למרות שזו תהיה פגיעה במגזר של המאבטחים, המון אנשים יאבדו את העבודה שלהם…"

שמונה שנים עיריית תל אביב נותנת במה לפסטיבל "הפסנתר מארח" בסוזן דלל. פסטיבל חיובי סך הכל אבל לא ברורה נחיצותו בתקופה בה גם ככה סוף השבוע הרגוע התפשט לכל השבוע; לקבל ביצועים אקוסטיים לתרבות אקוסטית ממילא לא נשמע דבר מפתה כל כך. דבר אחד ברור: אם הבילויים מופיעים – אני שם. לשמחתי הפסטיבל היה עבורם רק תרוץ והפסנתר הוא שהיה האורח. עבורי זה היה תירוץ מצוין לקחת את נועם וימי, עמודי התווך של הלהקה, לשיחה קצרה, ולברר למה לקח שלוש שנים לעשות את האלבום השני?
ימי:"זה לוקח זמן לכתוב שירים אבל לא לוקח זמן למחוק אותם, עד שהגענו לרפורטואר ראוי לקח זמן."
נועם: "היה תהליך מורט עצבים שפשוט נגמר ברגע שרירותי אחד שהבנו שאנחנו נוסעים להקליט בניו יורק. רצינו לעשות את זה בגדול ובצורה דקדנטית כמה שאפשר כדי להתחבר למושאים של השירים."
ימי: "ואז הגענו והסתבר שאנחנו מקליטים במין סלמה, קילומטרים של מוסכים".

אלבום הבכורה של הבילויים לא איבד טיפה מהרלוונטיות שלו והסיבה לכך פשוטה: הבילויים הם מהלהקות הבודדות בארץ שלא מפחדות לפתוח את הפה וליצור סאטירה מוזיקלית נושכת. היום, לקראת אלבום חדש שיכלול שירים חדשים לצד ישנים שעוד לא ראו אור, נראה שזה נחוץ לנו יותר מתמיד. שלוש שנים והבילויים נשארו בודדים במערכה, אף אחד לא הצליח לתאר לנו במוזיקה כמה באמת נפלא פה. אה כן, "מלכת האמבטיה" יצא מחדש. בזה זה מסתכם.

אתם מרוצים מהמוזיקה שנעשית בארץ בשנים האחרונות?
נועם: "אני סולד מהמוזיקה הפופולרית בארץ, רוק, פופ, זה מגעיל אותי."
ימי: "אני חושב שמה שנחמד אולי זה שהמיינסטרים לאחרונה נהיה קלישאת מיינסטרים, שזה לפחות מקום פחות מבלבל, לעומת תקופות שהרוקנרול היה המיינסטרים. עכשיו לפחות המיינסטרים נשמע כמו סן רמו של שנות השבעים אז יש יותר אפשרות לעשות משהו שהוא מרד."
נועם: "אני לא צורך את התרבות הזו אני נמנע ממנה, זה דבר שאני פחות יכול להגיד על טלוויזיית מיינסטרים כי שם לפעמים יש דברים נורא מוזרים וחולניים .במוזיקת פופ אין אפילו שום דבר חולני במיוחד. נניח אהרון שבתאי כותב שירים נורא קיצוניים אבל זו שירה אז די מעט קונים את זה, זה מתפרסם אולי במוסף של הארץ."
ימי: "אנחנו מביאים את זה לבנות ה-12".

מלבד טקסטים חריפים, אלמנט נוסף שהבילויים מזוהים איתו הוא המוזיקה וההשפעות המזרח אירופאיות שבה, אפשר לומר אפילו שהם אלו שהכניסו את המוזיקה האשכנזית לאופנה.
נועם: "אני לא יודע אם אנשים מודעים לזה שזה בא מאיתנו. אבל אצלי בראש לפחות זה ככה, הבלקן ביט הגיע קצת אחרי שהלהקה נהייתה פופולרית".
ימי: "גם הסיבות שגרמו לכך שהלהקה נהייתה פופולרית זה כי משהו הבשיל והוביל לשם. אלה תהליכים היסטוריים שלא ניתן לעצור, גם אם אנחנו לא היינו מנגנים את זה זה היה קורה, כי זה הדבר שהיה נכון לנגן. זה נובע מחיפוש. אני חושב שהפתרונות הרגילים של הפופ לא מבטאים בצורה מדויקת את מה שאתה רוצה להגיד."
גם האלבום הקרוב ישמע כך?
ימי: "זה שם, אבל אני חושב שזה קצת עבר לרקע. גם כי כבר מצפים את זה מאיתנו וחלק מהעניין הוא לא לעמוד במקום וגם זה כבר נהיה פחות מפתיע בנוף המקומי".
נועם: "היום יש את בום פם שעושים את זה הרבה יותר טוב מאיתנו, גם העוגיות והיהלומים וכל הבלקן שיט שמגיעים הנה והתקלוטים הצועניים".
ימי: "האלמנט של ההלם מהמקצב הזה קצת נעלם".
נועם: "כשהתחלנו את זה כולם נגנו רוקנרול עם גיטרות משעמם, אז אנחנו ניגנו אומצה אומצה. עכשיו כשכולם מנגנים אומצה אומצה אנחנו מנגנים רוקנרול גיטרות משעמם. כולם אגב נורא מזדעזעים מזה, אנחנו פשוט נהנים לנגן אקורדים פשטניים על האקוסטית".
יצא לכם להופיע עם זה באירופה?
נועם: "הופענו ברוסיה ובהונגריה. יש אירגון שהביא אותנו לשם והופענו במועדון במוסקבה ותרגמו את כל השירים לרוסית".
באיזו שפה שרתם?
"כרגיל, אבל ימי סיפר בדיחה ברוסית".


למרות שהם נתפסים כלהקה צעירה הם פעילים בשטח כבר עשר שנים – הם התחילו כטריו יחד עם שלומי "כרובי" לביא, שאמנם הקליט איתם את האלבום אך ככל הנראה לא יופיע איתם בתחומי הקו הירוק (נועם: "הוא טוען שהעורך דין שלו אוסר עליו לנגן איתנו בארץ"). את מקומו על הבמה תופסים שחר חזיזה על קונטרבס ותופים, יוני סילבר על כינור וכלי נשיפה ומאיה דוניץ על מה שבא לה, למשל: בהופעה היא ניגנה על כלי שנקרא קלווידוניץ, מין מוטציה בין פסנתר לשלל כלי הקשה.

עשיתם דרך ארוכה מימכם כלהקת שוליים.
ימי: "היה איזה רגע שפתאום הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו וזה היה מאוד מבהיל, כי אנחנו רגילים להיות בפרספקטיבה של האנשים שעומדים בצד ומקללים את החבר'ה ששרים".
נועם: "אין להכרה בארץ שום משמעות. אין שום פריבילגיות. אתה לא מרוויח כסף מהופעות ממש".
ימי: "כולם סוחבים מגברים, גם נינט סוחבת את המגבר שלה אחרי הופעה. בעיקר אתה לא יכול לחטט באף כשאתה מחכה בדואר, בזה זה מסתכם".
ובכל זאת פסטיבל הפסנתר.
נועם: "כן, למרות שאנחנו באולם הקטן. אנחנו בשוליים של הפסטיבל".
גם הסיבוב הקודם שלכם היה אקוסטי, זה קשור לקהל בארץ שעושה רושם שתמיד מעוניין בקצת שקט?
ימי: "זה יותר בא מאיתנו מאיזשהו יאוש עמוק וחוסר חשק לתת בראש".
נועם: "זה קשור גם לצרוף היותר רציף של מאיה ויוני ללהקה והאופי של הכלים שלהם. מאיה כל הזמן הייתה צועקת עלי שאני אנמיך כי לא שומעים אותה, עד שבאיזשהו שלב הנמכנו כל כך שביטלנו את התופים וזו הפכה להיות הופעה אקוסטית. צריך שישמעו את הדקויות שלהם כי הם מוזיקאים רציניים. וגם מה שימי אמר: רצינו לשבת כי הרגשנו עייפות גדולה."
ימי: "אבל עכשיו גם זה נמאס".

יש לכם עדיין את הדחף להצליח?
נועם: "היה לנו אותו בתקליט הראשון, והיה מאוד חשוב שאנשים ישמעו וזה יגיע לרדיו. היום כבר אין לנו כל כך כוח אבל אתה חייב את זה לעצמך ולקהל שלך לעשות לפחות את המינימום הזה. באמת היום עם כל המייספייס, שזה משהו חדש לי, גיליתי אותו לפני כמה זמן, זה כמעט מרגיש מיותר להוציא תקליט. הרבה יותר אנשים נחשפים לזה שם, אין למכונה הזאת של היחסי ציבור שום משמעות. זה גם הרבה יותר אישי. אתה יכול לתת את התקליט במחווה אישית לאלפי אנשים."
יש לכם דף מייספייס?
נועם: "לא."
ימי: "אבל יהיה בקרוב כשנדע איך מדליקים את המחשב".
דיסקים אתם קונים?
נועם: "לא, אני לא שונה מכל אדם אחר. זה אבסורד לקנות דיסקים. אבל בכל זאת יש הבדל, הרבה מאוד אנשים לא יודעים שהרבה מההורדות באינטרנט זה פשוט איכות חרא. יש דברים כמו מוזיקה ישראלית שאני כן קונה, או משאיל מחברים ולא מחזיר, זו גם שיטה שעובדת. אבל אני בהחלט מעודד את האנשים בבית לקנות את הדיסק שלנו."
ימי: "אנחנו צריכים את הכסף".

כל התמונות בפוסט צולמו על ידי מיכל שני. עוד תמונות שלה אפשר למצוא כאן. את הבילויים תוכלו למצוא בבארבי תל אביב בשתי הופעות השקה שיערכו ב-10-15.11.

כתיבת תגובה