עוד מעט נהפוך לג'ינגל

למה לא אקשיב השנה למשדר "עוד מעט נהפוך לשיר"

פורסם ביום ראשון, 14 באפריל 2013

1. כבר שנים שאני חש אי נוחות אל מול הפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". השנה החלטתי לנסות ולפענח למה. לכאורה מדובר במפעל הנצחה מכובד ולא שגרתי לחללי מלחמות ישראל. כזה שמאפשר להציג אותם באור פחות לוחמני ויותר הומאני. בנוסף הוא מעשיר את התרבות, ומאפשר לזמרים לזכות בחשיפה נאה תוך שהם מתנדבים למען מטרה טובה. על פני השטח הכל נראה טוב ויפה, אלו המנגנונים שמתחת לפני השטח שמעוררים אצלי תרעומת.

הפרויקט צורם כי הוא מאלץ את כל הגורמים המעורבים (כותב, מבצע, מאזין) להשתתף במעגל לא נוח של אירוניה מרירה. ארז שטרק כתב למגירה את המילים "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר". כשהוא נהרג בהתרסקות מסוק, השיר שכתב נטען בסאבטקסט ציני שגרם לו לנצוץ מעל ערמת שירים, רובם ככל הנראה בינוניים, שחיילים מין השורה בדרך כלל כותבים. כשחברי כנסיית השכל הלחינו וביצעו את השיר – גם אם היו בליבם רק כוונות טובות – צירוף המקרים האירוני והאכזרי הזה לא נעלם מעיניהם והם ידעו שהוא לא יעלם מעיניו של הקהל הרחב. זה מצידו אכן קלט את המסר והפך את השיר ללהיט שחצה את גבולות יום הזיכרון עד שהגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים של אותה שנה.

אבל כנסיית השכל לא אשמים. הם בסך הכל שיחקו לפי כללי משחק בו כולם מרוויחים (חוץ מארז שטרק המסכן, למרות שיהיו מי שיטענו שההנצחה היא הניצחון). צריך לבוא בטענות למי שקבע את הכללים מלכתחילה.

2. ימי זיכרון אמנם נתפסים כקדושים בישראליות העכשווית, אבל הם לא היו חייבים להיות כאלה. השכול, כמושג לאומי שחרג כבר מזמן מגבולות האבל הפרטי, זכה למעמדו הבלתי מעורער כי למדינה ולצבא, אחד הגופים החזקים במדינה, היה וישנו אינטרס בו. החזון: לדאוג להמשך פעילות הצבא כצבא העם, לשמר את המוטיבציה של האזרחים לשרת בו ולהתנדב ליחידותיו המובחרות ובתוך כך להצדיק את פעולותיו, הכוללות גם, מה לעשות, סיכון חיים. המטרה: לחנך את האזרחים לקדש את יום הזיכרון כתאריך סמלי בו כל המדינה עומדת מאחורי הצבא, או יותר נכון מאחורי המתים שהצבא מסתתר מאחוריהם. האמצעים: רבים ומגוונים. דקת צפירה, טקסים ממלכתיים, הורדת דגלים לחצי התורן, הגדרת מתי צה"ל כ"חללים" ללא קשר למידת גבורתם בקרב, הוקעה של קולות אלטרנטיביים כלא פטריוטים, וכמובן, שידור פסקול מלנכולי תואם.

בשנות השישים והשבעים הכל היה קל יותר. הזיכרון הטרי של המלחמות והקונצנזוס סביבן בין כה וכה יצרו בציבור אווירה צייתנית. אתוס המדינה הצעירה, הציונית ומוקפת האויבים היה חזק דיו לא מעט בזכות העובדה שאמצעי התקשורת שידרו את המסרים המתאימים. וזה לא היה מסובך אתם יודעים, היו בסך הכל שני גופי שידור. אחד של המדינה, השני של הצבא. הראשון סיפק מדי שנה פסטיבלי זמר עם מאה אחוז רייטינג והשני, לצד תחנת הרדיו, הפעיל להקות צבאיות שהיו פופולאריות מאוד ונשאו את מסרי הממסד דרך פריזמה קלה לעיכול של שירי פופ. בהיאחזות הנח"ל בסיני השריונים יצאו בחריקת שרשרת ומי שלא יבוא חבל.

בשנות השמונים והתשעים התחיל שינוי. הקונצנזוס הלאומי נסדק בעקבות מלחמת לבנון, ולאט לאט ערכים כמו אינדיבידואליזם והגשמה עצמית תפסו את מקומם של ערכים כמו קולקטיביזם והקרבה למען המדינה. צעירים עדיין שירתו בצבא, אבל הם התחילו לשאול שאלות. במיוחד אלו שנשלחו ללבנון או לשטחים וסיכנו באופן מובהק את חייהם. ישראל נפתחה לעולם (ובעיקר לאמריקה ולערכיה הליברלים), והתחיל עידן של פלורליזם תקשורתי עם כניסתם של ערוצי הרדיו המקומיים, שידורי הכבלים והלוויין וכמובן הערוץ השני בטלוויזיה. המוזיקה הישראלית התפתחה בהתאם. הלהקות הצבאיות התפרקו, כוחם של המלחינים והפזמונאים הגדולים נחלש. את מקומם תפס דור חדש של יוצרים כמו שלמה ארצי, אהוד בנאי ורמי פורטיס שהתאפיינו בכתיבה אישית יותר וממלכתית פחות. אחרי הכל הם כתבו את שיריהם בעצמם. תחת שמי ים תיכון אחמד ערבב את הטיח, ואין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה.

כל השינויים האלו, שרבים מאיתנו מכנים "קידמה", נתפסו בעיני הממסד כ"בעיות" שיש למצוא להן פתרון. שניים מהפתרונות הבולטים שאנו חווים על בשרינו בעשור האחרון משיקים ישירות לתעשיית המוזיקה. האחד הוא "קמפיין שלילי" שכלל את מסע הצלב נגד ההשתמטות בכלל והאמנים המשתמטים בפרט, והשני הוא "קמפיין חיובי" – הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר".

3. מדובר למעשה בהברקה. פתרון יצירתי לחידוש ורענון הפלייליסט. אם "אנחנו שנינו מאותו הכפר" כבר לא דיבר אל הילדים העירוניים ו"אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזוהי תהיה המלחמה האחרונה" כבר לא נשמע אמין בקרב הילדים האירוניים, נביא את רוני דלומי והראל סקעת שיבצעו שירים חדשים. ההחלטה להלחין טקסטים שנכתבו על ידי חיילים, כלומר פזמונאים "לא מקצועיים", רק מעצימה את המימד הרגשי. התוצאה היא מעין גרסה מעוותת של "כוכב נולד" שמתקיימת רק אם המתמודד כבר מת. התכניות המלוות את הפרויקט מדי שנה ומציגות את השירים לצד הסיפורים שמאחוריהם מהוות מופת רדיופוני ל"דוקו דרמה" – האח המעט מכובד (ומכובס) יותר של הריאליטי, אבל כזה שלוחץ על אותם כפתורים. לא פלא שהקהל נוהר בהמוניו.

מצד המבצעים ההשתתפות בפרויקט הפכה לתו תקן בקונצנזוס הישראלי ועבור אמנים מסוימים כרטיס כניסה למיינסטרים (שימו לב לנוכחות של שלום גד בפרויקט השנה), גם אם רק ליום אחד. אמנם אנו חיים בעידן הרב ערוצי אבל עדיין יש לגלי צה"ל וגלגלצ דומיננטיות רבה בשליטה על סדר היום, וכשיש לה תקציב להפיק שירים חדשים בעצמה – דבר שתחנות רדיו אחרות יכולות רק לחלום עליו – לא פלא שגם האמנים עומדים בתור כדי להשתתף.

והשאלה "למה יש לגלי צה"ל תקציב לפרויקט הזה?" היא זו שצריכה להדהד ולגרום למאזין הביקורתי לפקוח אוזניים. אין בכוונתי לשפוט את השירים לגופם, ובאמת שאין בכך צורך. הם רובם, מין הסתם, שירים "יפים" לפי התבניות המוכרות. וזה בדיוק התפקיד שהם אמורים לשרת. שירים שימלאו את שעות השידור של יום הזיכרון באווירת שכול ממלכתית. אם הם זולגים גם לפלייליסטים של ימי חול – מה טוב. אבל כשהם עושים את זה הם כבר לא ממלאים תפקיד של "שירים". משנה לשנה וככל שמאגר הפרויקט גדל, השירים הולכים וממלאים תפקיד של "ג'ינגלים" או "פרסומות" שמקדמות את ה"מוצר" שהוא יום הזיכרון הישראלי.

*** טור זה פורסם גם בהארץ

8 תגובות על “עוד מעט נהפוך לג'ינגל”

  1. מאת יאיר סמבן:

    אני חושב שהפוסט הזה מלא באי-דיוקים היסטוריים ותרבותיים אשר מטשטשים את המסר לחלוטין. מאיפה להתחיל? ערכי אינדיבידואליזם וקולקטיביזם גם יחד התקיימו מתחילת המדינה והציונות ועד היום – גם בשנות ה-90 היו אנשים שהקריבו את עצמם למען המדינה ב-100% אמונה, וגם בשנות ה-40 היו אנשים ששירתו בצבא אבל שאלות שאלות (אורי אבנרי לדוגמא). התערבות המימסד בתכני התקשורת (קונספירציה!) עומדת בסתירה לטענה שהתקשורת המימסדית (גל"צ) ירדה מגדולתה…. אז מה בעצם מנסה הכותב לטעון? נראה לי שהנראטיב שמוצג כאן יכול להיות נכון רק לשכבה צרה של אנשים שמתגוררים בת"א ולומדים תקשורת ואין להם חברים או קרובים שנפלו במלחמות ישראל או בפיגועי טרור. אחרת איך אפשר לומר ש"ההנצחה היא הניצחון", ועוד ביום הזיכרון? מדובר על אדם שמת!! בשורה תחתונה – היה עדיף שהיית מתרכז, כמו שכתוב בהגדרת הבלוג, ב"מוזיקה, קולנוע, טלויזיה, מוזיקה" (למה פעמיים מוזיקה?) ומנתח שירים מבחינה מוזיקלית או תכניות טלויזיה מבחינת זוויות הצילום, ולפני שאתה נכנס לניתוחים היסטוריים, מוסריים או ערכיים, תעשה קצת עבודת רקע…

  2. מאת רחל:

    אין דבר שאינו בר פירוש זה או אחר, הצדקה לטובה או לרעה,
    לשירה מולחנת יש איכות מאחדת, יש לה כח להשאר ולהזכיר. ולדעתי, טוב שכך.

  3. מאת חברה שכולה:

    כמי ששכלה את חברה לפני כל כך הרבה זמן, ושאחד השירים שלו הולחן על ידי להקה ידועה ואהובה, אני שמחה שעוד מישהו שם לב לבעייתיות של הפרוייקט הזה – לקידוש של המוות, התמימות ויותר מכל הממלכתיות האיומה שנכפית עלינו לפני ותוך כדי יום הזיכרון, ובכלל בכל יום ויום מאז המוות שלו. הגיע הזמן לקדש את החיים ולהפסיק להגיד שהיו גיבורים ומתו למען ארצנו. בן זוגי לא רצה למות! הוא רצה לחיות! אבל את זה מבקש הזיכרון לטשטש כדי שחיילים ימשיכו להאמין שהם מתים בשביל משהו ושבמותם הם יצוו לנו את החיים. לא יודעת מה איתכם, אבל מאז אותו יום ארור, אני לא חיה ממש. חיי התהפכו מהקצה לקצה וטרם שינו את מסלולם למקום טוב יותר.

  4. מאת יוסף מור:

    שאלתי פעם את עמנואל וורדי, האים המדינה בהתגשמותה היא כפי שתאר לעצמו כשהיה בפלמח. הוא השיב שהוא וחבריו בפלמח כלל לא תיארו לעצמם שהם יחיו במדינת ישראל, כל מה שציפו היה למות מות גיבורים בקרב. זה לא היה בהכרח מה שהוא חשב לפני קום המדינה, אבל זה היה מה שעלה בדעתו כשהשיב לי ב1954.

  5. מאת אריאל:

    כי פשוט השירים לא טובים.
    (איך אומר פואד, … עם כל הצער שבדבר).

  6. מאת אלה:

    אני רק רוצה להעיר- כל המשתתפים בפרויקט עושים זאת בהתנדבות,
    כפי שמבהירים לא מעט, וגם בתוכנית עצמה.
    ולטעמי- השירים האלה נותנים מעין משהו להאחז בו- כי ברגע שפותחים את העניין להתמסחרות, בואו נעמיד גם את עמית פרקש למשפט, מאחר והיא התפרסמה משיר אבל שכתבה לאחיה.
    העניין הוא שכל אחד מנסה לכפות על האחר איך להתאבל.

  7. מאת שי:

    אפילו שאני לא מסכים עם הרבה דברים שכתבת, שטחת פה חתיכת טיעון מורכב שמנוסח לעילא וגרמת לי לחשוב.

    לא מסכים לגבי הציניות המסוימת (כביכול) של כנסיית השכל בבחירת השיר הזה, וגם לא בכח המכוון מלמעלה את הפרויקט (ואפילו את יום הזכרון). מצד שני, ההשוואה לכוכב נולד ומעיין ריאלטי של מתים – מדויק ומטריד.

  8. מאת משה גורלי:

    1. סיפור שקשור ולא קשור: ביום הזכרון לחללי צה"ל למופע במסורתי בכיכר רבין הזמינו את אתניקס. ואיזה שיר ביקשו מהם לשיר: מחר אני בבית…2. הרעיון שהפרויקט הוא חלק מניסיון לחזור לערכי פעם ולהילחם בערכי היום הוא מעניין ואולי אפילו נכון, אבל בעיקר הוא חלק מהמהות האמיתית של גלי צה"ל שלמרות "מגניבותה" היא עדיין נתפסת כזרוע של קצין חינוך ראשי והמפקד שלה עדיין מצנזר שירים שחורגים מהשורה (יזהר אשדות למשל)…3. דני גרנות לא מופיע בצילום של שנינו מאותו הכפר.

כתיבת תגובה