לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לצאת?

כוורת בפארק: בעד ונגד

פורסם ביום חמישי, 18 באפריל 2013

יום רביעי, שעה 23:00. ארבע שעות אחרי פתיחת הקופות למופע הרביעי של כוורת בפארק הירקון. ניסיון העבר הראה שיש סיכוי גבוה שעד שאסיים לכתוב את הפוסט לא יישארו כרטיסים. ובכל זאת משהו עוצר אותי מלעשות את פעולת הרכישה הפשוטה. השאלה האם ללכת להופעה הופכת למורכבת, הימנעות ממנה הופכת למופגנת. מי יודע, אולי "תרפיית כתיבה" תעזור.

זה האיחוד הרביעי ללהקה והשני שיוצא לי לסרב לו כאדם בוגר. למה בעצם? כוורת היתה אחת הלהקות הראשונות שאהבתי באופן עצמאי (כלומר אחרי שההורים שלי גילו לי אותם). יחד עם הביטלס ועוד כל מני שטויות שאספתי מהMTV בתחילת הניינטיז, יש להם חלק גדול בעיצוב עולמי המוזיקלי. עולם שגרם לי להתגאות במוזיקה כתחביב שעם השנים תפס מקום משמעותי יותר בחיי. וזה לא במקרה. העולם שהם הציעו היה צבעוני, מקורי, אינטליגנטי, מורכב, ובעיקר מאוד מאוד מבדר. מילא אם זו היתה אפיזודת ילדות חולפת, אבל לאורך השנים גיליתי שמדובר ב"מתנה שממשיכה לתת". כך הרגשתי כשגיליתי בגיל 18 את מוטיבי הפרוג-רוק של "הבלדה על ארי ודרצ'י", או כשהבנתי בגיל עשרים ומשהו את המשמעות של "ילד מזדקן". מעניין שגם עם גוף יצירה דל יחסית עדיין האסימונים על שירים מסוימים נופלים מאוחר. התגלית האחרונה שלי, מהשנה האחרונה, היא יצירת המופת הצנועה "לא ידענו מה לעשות" ("ארצות ומדינות תלויות בכוכבים, ואנחנו כמו צב על גבו תלויים על קולבים"). אפילו שיר בסיסי כמו "שיר המכולת" נשמע רענן לגמרי כשמתגברים על הנונסנס במילים ומקשיבים רק לעיבוד העשיר.

אני חייב להם לא מעט וזה כמעט אבסורד להתעלם מהאיחוד הנוכחי, ובכל זאת ההחלטה לא קלה לי. התירוץ הראשון ל"למה לא" הוא גם השקוף ביותר – זו לא אותה כוורת שהקליטה שלושה אלבומים מצוינים בשנות ה-70, זו גרסה מבוגרת שלה. למעשה, הטיעון מאחורי התירוץ הזה הוא מעט מורכב יותר. הם לא סתם מבוגרים. גם לאונרד כהן, פול מקרטני והסטונס מבוגרים וההופעות שלהם בהחלט מצדיקות את עצמן. כוורת, על אף שהיא מורכבת משבעה מוזיקאים מוכשרים, כבר כמעט ארבעים שנה לא מתפקדת כלהקה. זה אולי קצת מטופש לציין את המובן מאליו, אבל הם העבירו את מרבית חייהם "לא כלהקה" (הם פעלו סה"כ כארבע שנים). יש לזה השפעה מכרעת על פוטנציאל היכולת שלהם להחזיק במה כמו של פארק הירקון, במיוחד כשלוקחים בחשבון שאחד מהם (קלפטר) לא בקו הבריאות ועוד אחד (פניגשטיין) כלל לא מתחזק קריירה מקצועית כמוזיקאי.

אבל זו לא רק השכלתנות הקטנונית הזו שגורמת לי להסתכל בחשדנות על האיחוד. זו שכלתנות קטנונית גרועה הרבה יותר היות ואני יודע שעבור עשרות אלפי אנשים בארץ הטיעון מהפסקה למעלה כלל לא רלוונטי. הם בכלל לא הולכים למופעי האיחוד כדי לשמוע את הלהקה מנגנת – הם הולכים כדי לשמוע את עצמם שרים. תופעת השירה בציבור יכולה להיות מצמררת לטובה בהופעות ענק, אבל כאשר ברור מהרגע הראשון שמעמד הקאלט של הלהקה, מיעוט החומרים שלה ועוצמת המיתוס ידאגו שלא יהיה אדם בקהל שלא מכיר כל שיר ושיר בעל פה – מדובר בסכנת שירה בציבור שאני לא לגמרי בטוח שהלהקה מודעת לעוצמתה.

"ארץ נהדרת", במערכון המושקע והמגושם שהקדישה לאיחוד, אולי כשלה בלהצחיק אבל קלעה במסר. הסיבה היחידה שכוורת זכתה למעמדה המיתי זה בגלל שהתפרקה. נכון, היא היתה להקה טובה (אני מוכן לחתום גם על הכי טובה בארץ), ונכון שבאורח פלא היא הורכבה מכמה מהכישרונות המוזיקליים הגדולים ביותר של הרוק הישראלי, אבל אם לכל חבר בפני עצמו יש משקל (ולכמה מהם יש משקל כבד מאוד), הרי שהשלם גדול מסך חלקיו באופן לחלוטין לא פרופורציונלי.

הסיבה שניפחנו סביבם את המיתוס הזה, שאם הוא היה הוגן והגיוני הוא היה נותן כבוד תואם גם לקריירות הסולו של לפחות חצי מחברי הלהקה, היא שאנחנו מדינה מכורה לנוסטלגיה בתקופת יובש קשה. אנחנו מתים על הגעגוע ומקבלים ממנו מעט מאוד. חוה אלברשטיין? שלום חנוך? משינה? כולם עדיין כאן, אף פעם לא נעלמים מהעין מספיק זמן כדי שנתגעגע. אריק איינשטיין? כבר אין לנו אשליות לגביו. מי עוד נשאר? איזה עוד קאמבק או איחוד יכול לעמוד בציפיות מוגזמות שכאלו? המשקל שכוורת נושאת על כתפיה גדול מאוד כי הוא לא לגמרי קשור אליה. היא פשוט מסמלת את המיתוס האחרון של הרוק הישראלי. אם היא מכריזה שזה האיחוד האחרון שלה, מובלעת שם ההכרזה שזהו הקאמבק האחרון שבאמת ראוי להתרגש ממנו.

** אני, ברוב פיינשמייקריותי, מסרב להתרגש מהמיתוס. אין לי הסבר ממשי למה. הרי אם אלה היו הביטלס, גיבורי ילדותי האחרים, לא הייתי חושב פעמיים, וזה לא קשור להתפעלות מנס תחיית המתים. יכול להיות שכמו במקרים אחרים אני פשוט שופט מוזיקה ישראלית יותר לחומרה? ואולי מה שמרתיע אותי זו העדריות שבה עם ישראל הגיב למשמע האיחוד, והקלילות שבה הוא ניכס לעצמו את המיתוס. מדובר בתסמין היפסטרי בסיסי הידוע גם בכינוי: "הם יותר מדי מיינסטרים".

אם הפוסט הזה מבולבל ומלא סתירות, אז הוא משקף היטב את מחשבותיי. אין לי תשובה חד משמעית וכנראה שאמשיך להתלבט עד שהכרטיסים יאזלו שוב או עד שאשוכנע סופית להשיל את הביקורתיות, להתמסר ולהצטרף לעדר, שאם להודות על האמת הוא מהעדרים הסימפטיים יותר שקיימים בישראל 2013. פוגי זה לוחץ.

*** עדכון: יום חמישי 18.4, 11:00, שעה אחרי פרסום הפוסט וכל הכרטיסים אזלו. אני מניח שהדילמה נפתרה. אלא אם כן… למישהו יש כרטיס?

2 תגובות על “לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לצאת?”

  1. מאת פרנק:

    הצלחת לנסח בצורה די מדוייקת את הסיבות לכך שהאיחוד הזה לא מלהיב אותי. ואני מאוד אוהב את כוורת.

  2. קלעת בול. גם אני לא הולך לאיחוד. אני לא מסכים שנופח כאן מיתוס, כוורת ראויים מאוד למקומם המיתולוגי בתרבות הישראלית. אבל באיחוד הזה ספציפית יש תחושה מסוימת של חמיצות משולבת בעליבות. עושה רושם שהאמנים הישראלים היחידים בתחום המיינסטרים שיכולים לגרום ל-40,000 איש משולהבים לנהור להופעה כזו בישראל הם להקה שכבר 38 שנה אחרי שיאה. זה לא כמו דילן או כהן, שעדיין מוציאים בגילם המתקדם אלבומים ראויים ורלוונטים. אבל במקרה של כוורת עברו כבר כמעט ארבעה עשורים מאז ששחררה חומר חדש רלוונטי. ארבעה עשורים, ורק כוורת משומשת, יד רביעית או חמישית או שישית (כמה איחודים כבר היו? מי סופר) יכולה לסחוף את הקהל הישראלי תאב הנוסטלגיה בצורה כזו. ארבעה עשורים, והתרבות הישראלית לא הצליחה ליצור שום אלטרנטיבה לשבעת המופלאים האלה. זו כבר לא נוסטלגיה. זו תעודת עניות, ואני לא משתף עם זה פעולה.

כתיבת תגובה