סוגרים את המפעל

"עד סגירת הגיליון" – טום רקמן

פורסם ביום חמישי, 21 במרץ 2013

***עשוי להכיל ספויילרים

אי אפשר להתייחס לספר עם כותרת כמו "עד סגירת הגיליון" מבלי לתת את הדעת לסערה האישית שתפסה אותי בשבועות האחרונים. את הביקורת על הספר כתבתי למגירה כבר לפני כמה חודשים. לא שיערתי שאהיה עד בעצמי לעיתון שנסגר. אמנם אין קשר ישיר בין סגירת עיתון "עכבר העיר" לבין עזיבתי את האתר (למרות ניסיון האיחוד מדובר בגופים שונים), אבל אין ספק שהפרופורציות שלי לגבי מצב העיתונות בארץ ועתידי במקצוע התחדדו. אמנם את הספר לא ממש אהבתי, אבל אם יש זמן מתאים להעלות את הפוסט עליו – זה כנראה עכשיו.

ניסיתי לפענח ביני לבין עצמי מה היה בספרו של טום רקמן שגרם לי מאוד לחבב אותו בהתחלה וממש לשנוא אותו בסופו. אם לרדת ישר לשורה התחתונה הרי שהסיבה שחיבבתי אותו נובעת בעיקר בנושא שלו ובקרבה האישית שלי אליו, כי אם לשפוט אותו אובייקטיבית אני לא בטוח שמדובר בספר כל כך טוב.

אתחיל דווקא בדברים הטובים, או יותר נכון האישיים. "עד סגירת הגיליון" עוסק בעולם העיתונות. ככזה התחברתי אליו פעמיים, פעם אחת כבן של עיתונאי ופעם שנייה כעיתונאי בעצמי. כבן של עיתונאי, עולם העיתונות, או יותר נכון "העולם שבעיתון", תמיד נראה לי רציני, גבוה ומנוכר. תמיד הסתכלתי אליו ביראת כבוד במבט של ילד קטן שהעולם סביבו נראה גדול ומפחיד. אולי בגלל שפיסית ואובייקטיבית ילד מסתכל על העולם מלמטה. מרגע שהפכתי לעיתונאי בעצמי גיליתי עולם רחוק שנות אור מהעולם שדמיינתי, והפעם לא במובן מטאפורי. נכנסתי לתחום בשנת 2010 כשהפרינט כבר נחשב לגוסס, ועוד לתפקיד של עורך באינטרנט, תחום שעדיין לא ממש יודעים איך לאכול איתו. נכנסתי למערכת שדרשה ממני לעשות הכול ומהר, ללא מסורת עיתונאית, ללא מודלים לחיקוי ועם סטנדרטים בעייתיים (זו לא ביקורת ספציפית על "העכבר", אני מאמין שכל מי שמכיר מערכת אונליין יוכל להזדהות). על קו התפר שבין העולם הישן המרשים והאוטופי שדמיינתי, לעולם החדש הממשי והכאוטי שחייתי בו – מצאתי עצמי מזדהה לא מעט עם עולם הביניים שבספר.

העלילה מתרחשת בשנת 2006 במערכת עיתון בינלאומי הפועלת ברומא עם צוות אמריקאי. היא מורכבת מסדרת סיפורים קצרים, המלווים כל פעם דמות אחרת, כאשר הדמויות חיות באותו עולם ואף מנהלות אינטראקציות שונות זו עם זו, אך הסיפורים עומדים בפני עצמם. ההזדהות שלי נבעה בעיקר מהאנושיות של הדמויות. טיפוסים כמו ארתור גופאל, כותב המדור "אחרי מות", המוכשר אך הלא אסרטיבי, או עורך הלשון הוותיק הרמן כהן, הדקדקן מבחוץ אך טוב הלב מבפנים, הם בדיוק האנשים שהייתי יכול לראות עצמי בנעליהם או לכל הפחות רוצה לעבוד איתם או תחתם. דמויות אחרות כמו הכתב הזקן בפריז לויד ברקו, או סמנכ"לית הכספים הקרירה אבי פינולה, הן דמויות שאולי לא הייתי רוצה להיות חבר שלהן, אך הן וודאי קיימות בכל מערכת.

הסיפורים הקצרים מהם מורכב הספר עוסקים בשאלות אוניברסאליות שנוגעות לעוסקים בעולם העיתונות: חוסר הרלוונטיות שחשים כתבים מבוגרים, חוסר האיזון בין השקעה מקצועית שבאה על חשבון חיים פרטיים ולהיפך, ויחסים קולגיאליים בעיתיים בתוך המערכת. אבל אלו כמעט תמיד נמצאים ברקע, בעוד את מרכז כל סיפור תופס תמיד טוויסט עלילתי מפתיע שכל מהותו היא להפתיע. אנחנו זוכים לקרוא ולחוות חלק מעולמם הפנימי והמקצועי של העיתונאים אבל הפואנטות לא מלמדות אותנו איזשהו מוסר השכל ייחודי לתחום. את מה שחוו הכתבת הכלכלית הארדי בנג'מן ועורך החדשות ארתור מנזיס, היו יכולים לחוות כמעט כל אדם ובכל מקצוע. אותו מנזיס, שדמותו הופיעה ברקע של כל הסיפורים האחרים, כמעט ונבנה כגיבור העלילה. העובדה שבסופו של דבר, לקראת הסוף, הוא קיבל בסך הכל עוד סיפור, ועוד די שגרתי שהציג אותו כטיפוס די אפרורי, היתה אכזבת הספר מבחינתי. זה היה הרגע בו הבנתי שהספר כנראה לא הולך לשום מקום.

וזו הבעיה הכי גדולה שלי איתו. מה שהתחיל כקריאה מהנה וקלילה של סיפורים קצרים וקולעים, הפך ככל שהתקדמה הקריאה, לתחושה מעיקה ומייגעת של עלילה ללא תכלית. כשהבנתי שאין "תמונה גדולה", או שאם תהיה היא כנראה לא תהיה מעניינת במיוחד, רמת המחויבות שלי כלפיו והחשק שלי להמשיך לקרוא אותו ירדה. נוסף על כך היו כמה דמויות (הסטאז'ר וינסנט צ'אונג והקוראת הותיקה אורנלה דה מונטרקי) שבעיני היו מיותרות לחלוטין וכל מה שתרמו זו הזדמנות לסופר להפגין דמיון ושנינות (תכונה עיתונאית, כמתבקש מספר על עיתונות שנכתב על ידי עיתונאי לשעבר). כשהגעתי לסוף הספר כבר הייתי כה עייף ממנו שרמת האכפתיות שלי מהדמויות שכן אהבתי (ונשארו ברקע, ללא כל הצדקה עלילתית) ירדה לחלוטין.

אבל לספר יש "תמונה גדולה", או לכל הפחות "אמירה" שרקמן רצה להגיד על עולם העיתונות. היא מגיעה בסיפור האחרון שמוקדש למו"ל הצעיר אוליבר אוט, נכדו של מייסד העיתון סיירוס אוט. העובדה שתחת המשמרת שלו (תרתי משמע, גם ב"משמרת" שלו כדמות בספר) העיתון נסגר, יחד עם תיאורו השטחי כדמות הכי חדלת אישים במערכת ובעולם שמקיף אותה, אמורים היו כנראה לנסח לנו משהו על מצב העיתונות. לאכזבתי נדמה היה שרקמן הלך כאן על הסיום הכי קל (מעין "כולם מתים בסוף"), עם השעיר לעזאזל הכי בנאלי.

עד כאן הבדיון. במציאות המקומית יש עיתון נוסף שנסגר, כנראה לא האחרון, והרבה אנשים שמחפשים עבודה ותוהים אם יש בתחום הזה בכלל עתיד. נשמע אולי כמו דיון דרמטי ותיאורטי על מצב העיתונות, אבל בתכלס זו שאלה יומיומית של הרבה עיתונאים מובטלים שחושבים איפה יעבדו מחר, עבור מי ובאיזו משכורת.

תגובה אחת על “סוגרים את המפעל”

  1. מאת מיקרובי:

    נגעת בכל הנקודות הכואבות. בתקווה להמשך . ו…יופי של עיצוב.

כתיבת תגובה