אבידות ומציאות

מחפשים את שוגרמן (2012)

פורסם ביום רביעי, 27 במרץ 2013

אתחיל מהשורה התחתונה – "מחפשים את שוגרמן" הוא סרט נפלא. חוויה שעומדת בקו אחד עם גל היצירות הדוקומנטריות הבולטות של השנים האחרונות ("קאטפיש", "המתחזה"), כאלו שמביאות סיפור טוב-מכדי-להיות-אמיתי ושוזרות בו אלמנטים של דרמה ומתח מבלי לבחול באמצעים קולנועיים (שחזורים, אנימציה, עריכה מניפולטיבית). הסרט נותן הרבה כבוד למוזיקה של מושאו, הזמר האמריקאי סיקסטו רודריגז, שיריו נשזרים במהלכו ומקבלים במה שאינה מובנת מאליה בקולנוע, בצורת פאוזה מהעלילה שמאפשרת לנו באמת להקשיב להם, בדרך כלל על רקע צילומים יפהפיים.  אבל זהו לא "דוקו-מוזיקה" במובן הקלאסי. המוזיקאי והקריירה שלו אינם הכוכבים הראשיים בו. הם דמויות משנה שמשרתות את ה"סיפור". אם לא היה סיפור, לא היה סרט, ואם היה הוא לא היה יותר מ-Behind The Music של VH1, מה שכנראה לא היה מביא לו חשיפה נרחבת כל כך ואת פרס האוסקר. זו נקודת פתיחה חשובה להתייחסות לסרט – לא חייבים, ואולי עדיף שלא, להכיר את פועלו של רודריגז כדי ליהנות ממנו.

הסיפור הוא על אמן פולק מדטרויט של סוף שנות השישים, שזוכה להשוואות מחמיאות לבוב דילן מצד חברים ומבקרים אבל לא זוכה להצלחה ובסופו של דבר פורש מעסקי המוזיקה ו"נעלם". בינתיים בקצה השני של העולם, בדרום אפריקה המסוגרת של משטר האפרטהייד, המוזיקה שלו זוכה להצלחה גדולה והוא הופך להיות "גדול כמו אלביס". הסגר התרבותי סביב דרום אפריקה יצר מצב אבסורדי בו הזמר לא ידע שהוא מצליח והמעריצים לא ידעו מיהו הזמר. בוודאי לא ידעו שהוא נכשל בכל מקום אחר בעולם. צירוף הנסיבות הנדיר הזה מעורר נוסטלגיה חזקה להיסטוריה הקרובה, זו של טרום עידן האינטרנט והכפר הגלובלי בה סיפורים כאלו יכלו לקרות.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הסרט מצטיין בכך שהוא מייצג נאמנה את שתי נקודות המבט – זו של הזמר וזו של המעריצים. במחציתו הראשונה אנחנו מלווים את הדרום אפריקאים – בעיקר שניים: עיתונאי מוזיקה ובעל חנות תקליטים המכונה שוגרמן, על שם להיטו של רודריגז – ששמו לעצמם למטרה לגלות מה הסיפור מאחורי הזמר המצליח אותו הם מעריצים (ובטוחים שמת בנסיבות מסתוריות). בחלק זה הסרט פועל כמותחן בלשי בו השניים מנסים לגלות עליו פרטים, להבין מה עלה בגורלו ו"איפה הכסף?", כלומר מי הרוויח מהתמלוגים של הצלחתו בדרא"פ (הם מגיעים למבוי סתום, כלומר למנהל חברת תקליטים אמריקאי בשם קלרנס אבנט שפחות או יותר אומר למצלמות: "אתם חושבים שאת מישהו מעניין מכירות של חצי מליון עותקים בדרא"פ?", ועל הדרך אנו מקבלים סיפור משנה על הסיאוב והשחיתות בתעשיית המוזיקה). את הקתרזיס הראשון של הסרט אנו זוכים לחוות באמצע כאשר מסתבר להם, ולנו, שרודריגז עדיין חי.

בחצי השני הסרט משנה כיוון והופך למעין סרט ביוגרפיה. יחד עם גיבורינו הדרום אפריקאים אנו משלימים פערים ולומדים איפה היה רודריגז בשלושים השנים האחרונות. על פי הסרט הוא עבד כקבלן בניין צנוע ומעורב פוליטית, רחוק שנות אור מהחלום המוזיקלי אותו זנח. מאותו רגע נקודת המבט של הסרט עוברת אליו ואנו חווים את הסיפור כפי שהוא ומשפחתו ראו אותו. כלומר עם הרבה ספקות. כאן אנו זוכים לקתרזיס שני שמגיע בסצנת השיא של הסרט – סצנת ההופעה בה לראשונה הוא, ואנחנו, מבינים את גודל המעמד לו זכה. פתאום, כשאנו רואים אותו מופיע מול עשרות אלפי אנשים נרגשים, התיאור "גדול כמו אלביס" לא נשמע כמו גוזמה פראית.

עד כאן הסרט, ועכשיו למציאות. כפי שסיפר ידידי גיל מטוס בכתבתו בהארץ, סיפור הצלחתו ואי הצלחתו של רודריגז מורכב בהרבה. מסתבר שעשרים שנה מוקדם יותר (ההצלחה בדרא"פ מתרחשת בסוף הניינטיז), קרה לרודריגז סיפור דומה באוסטרליה. גם שם הפך לכוכב ענק מאחורי גבו. בסיפור הזה היה גיבור נוסף, המפיק הישראלי זאב אייזיק, שגילה אותו, לקח על עצמו את ניהולו ו"החזיר אותו מהמתים". איך ההשמטה הזו משפיעה על הסרט? אנו לומדים בדיעבד שבניגוד למה שהסרט טען בגלוי ובלי בושה, כשהופיע רודריגז בדרא"פ היה לו כבר ניסיון של הופעות מול קהל של אלפים, והצלחה גדולה בארץ זרה לא היתה זרה לו. אין זה ממעיט מערך הסיפור בדרא"פ או מפריך בהכרח מהאותנטיות שלו אבל זה ללא ספק שם את הסרט בפרופורציות חדשות. אין דרך עדינה להגיד את זה, אבל כשגיליתי את הסיפור האמיתי (והחזקתי עצמי חזק לא לקרוא עליו כדי לא להרוס את חווית הצפייה בסרט) הרגשתי מרומה. בפראפרזה על שמו של האלבום הראשון של רודריגז – Cold Fact זה לא.searching-for-sugar-man

הסיפור מאחורי הסרט מעלה שאלות חשובות על קולנוע דוקומנטרי. מה אמור היה לעשות במאי הסרט מאליק בנג'לול כשדמות משמעותית מהקריירה של מושאו, במקרה הזה זאב אייזיק, סירב להתראיין (כפי שהשתמע מכתבתו של מטוס)? האם במקרה הזה ה"אחריות" על עיוות המציאות ועל ניכוי הקרדיט של אייזיק מהצלחתו של רודריגז שוכנת על בנג'לול או על אייזיק? אנחנו לא במאים,  רק צופים, ואין ספק שככאלו הרווחנו סרט מעולה אבל הפסדנו את ה"אמת". אבל האם יש בכלל "אמת"? ובכל מקרה, לא היינו אמורים להשאיר את השאיפה הנאיבית הזו בצד כשנכנסנו לקולנוע? כשהשאלות נעשות מעיקות מדי העצה שלי היא לפעול כמו הסרט. לעשות פאוזה מחיפוש האמת והמעקב אחרי עלילה קוהרנטית, ופשוט ליהנות מהמוזיקה.

*** ועוד דבר אחד. הסרט נקרא "לחפש את שוגרמן". הסצנה הראשונה של הסרט מציגה לנו את מנהל חנות התקליטים שמספר איך זכה לכינוי "שוגרמן". הסרט עושה הקבלה יפה בין המחפש למחופש וזה לא צירוף מקרים שסרט שיוצא לחפש את שוגרמן מוצא אותו כבר בחמש הדקות הראשונות. לא אצל היוצר, אלא דווקא אצל המעריץ.

כתיבת תגובה