פרדוקס השקרן

"סיפורו של שקרן" (2013)

פורסם ביום שבת, 09 בפברואר 2013

אם יש דבר אחד שלמדתי בכמעט עשרים שנותיי כמעריץ מונטי פייתון, זה לא לצפות לחומרים חדשים ממונטי פייתון. בהתחלה היו אלו עבודות הסולו של החברים, שכמעט תמיד אכזבו, ואחר כך סדרת האנתולוגיה הדוקומנטרית שערכה להם הבי בי סי, שאמנם הייתה מחכימה ומרתקת, אבל גם כבדה וארוכה מאוד – כלומר הכי לא פייתון. למרות זאת היה משהו מאוד מסקרן בסיפור שמאחורי "סיפורו של שקרן". נמצאו קלטות אודיו שבהן גרהאם צ'פמן המנוח מספר את האוטוביוגרפיה שלו, בסגנון חצי מבודח חצי בדיוני, וההקלטות הללו התגלגלו לתוך סרט שלצד הויזואלי שלו תרמו 14 אולפני אנימציה שונים, כשבנוסף, כל חברי מונטי פייתון (למעט אריק איידל) תרמו את קולותיהם. נשמע מבטיח? בודאי. האם זה גם קיים? Its complicated.

אותו תיאור סרט שפורט בפסקה למעלה עלול בטעות לזרוק את מי ששומע אותו לחשוב שמדובר במעין מערכון אבוד של צ'פמן שנמצא בארכיון וזכה בחיים חדשים. האמת היא שכנראה שמדובר בהזיה של אדם, שרוב שנותיו, לעדותו, לא היה צלול לחלוטין, וכוללת שברי סיפורים ורעיונות לא מפותחים דיים שהוקלטו בטייק אחד ארוך, כנראה מתוך מחשבה שלעולם לא יראו אור יום. התובנה הזו נחתה עלי כרבע שעה לתוך הסרט. רק אחריה, בערך במקום בו הבנתי שזה לא אני שלא מצליח לעקוב אחר העלילה – פשוט אין כזו, הצלחתי קצת ליהנות.

14 אולפני אנימציה השתתפו בהכנת "סיפורו של שקרן". כל אחד אחראי על קטע אחר, כאשר המעבר ביניהם מסמן את סיומה של מערכה ותחילתה של מערכה אחרת. לפעמים מדובר במעבר כרונולוגי, לפעמים מעבר אסוציאטיבי אבל כמעט תמיד מעבר ל"משהו שונה לגמרי". הבחירה הזו, במהפך מוחלט בעיצוב העולם הפנימי, מצוינת עבור סרט שכזה, והיא למעשה זו שנותנת לו את תוקפו. חברי מונטי פייתון הנותרים אמנם תרמו את קולותיהם אבל לא היו שותפים לכתיבת התסריט. מי שכן במובן מסוים "משלימים את הבדיחה"  הם האנימטורים, כולם כמובן מעריצים מושבעים של הפייתונים. כך נוצרה סיטואציה מקסימה שבה גרהאם צ'פמן המת מתכתב עם מעריציו, שמספקים את הטייק שלהם מההומור הפייתוני הידוע. אנימציה אחת שמאוד בולטת בהעדרה היא כמובן זו של טרי גיליאם, אבל אם אכן היתה משולבת בסרט, משהו מהאיזון המוזכר לעיל היה מופר. בנוסף הצופים היו נזרקים לנוסטלגיה לחומרים הישנים וזה היה מתכון בטוח לכישלון.

והסנטימנט הנוסטלגי בהחלט נעדר מהסרט. סרטים מסוג זה (על אף שמדובר בסרט מאוד ייחודי מסוגו, עדיין ניתן להכליל אותו כביוגרפיה) נוטים להתחנף אל הקהל באזכורים לרגעי עבר אהובים. במקרה הזה, למעט כמה פריימים מתוך מערכונים ומעט בדיחות למיטיבי לכת, הסרט נמנע מכך כמעט לחלוטין. אנו רואים את התקופה הפייתונית לסירוגין, במעומעם (זו היתה תקופה מאוד מטושטשת בחייו) ותמיד מוצגת תחת הקונטקסט של חייו האישיים. אוטוביוגרפיה היא תמיד סוגה סובייקטיבית, צ'פמן והאנימטורים לקחו את הסובייקטיביות לאקסטרים. כך לדוגמה את הימים בהם הוא נשלח לספרד לכתוב תכנית טלוויזיה יחד עם ג'ון קליז, שותפות שזכתה לתיעוד יפה באנתלוגיה, אנו חווים כנסיעת אופניים ארוכה ומתישה בה קליז מפדל, צ'פמן מסתלבט מאחור, והשניים דוחים שוב ושוב את המטלות שלהם. הפאנץ' האמיתי (של המערכון? של החיים?) מחכה לנו בסוף הנסיעה כשצ'פמן פוגש את אהבת חייו דיויד.

מה לגבי תרומתו האדירה ככותב במערכונים מפורסמים כמו "המשרד להליכות מגוחכות","מערכון הויכוחים" ו"התוכי המת"? או השתתפותו כשחקן ראשי בשני סרטי מונטי פייתון החשובים ביותר? אם כל ידיעתכם על פועלו של צ'פמן מבוססת על הסרט הזה כנראה שלעולם לא תדעו זאת. את הזיכרון שלו מ"בריאן כוכב עליון" אנו זוכים לחוות כפי שהוא זוכר את זה: עבודה משרדית, טכנית ומעייפת שלא שילמו לו עליה מספיק.

אבל הפרדוקס של הסרט טמון בשמו – "סיפורו של שקרן". לכן גם אם בכל הקטעים הללו ברור לנו שהוא משקר, או לכל הפחות מגזים, הרי שישנם מקומות בהם הוא משתמש באצטלת השקר כדי להחדיר בסיפור גם לא מעט אמת על חייו. ואכן הרגעים החזקים ביותר הם וידוייו האישיים (בשלל צבעים והגיגים כמובן) לגבי חייו המיניים הסוערים, זהותו כהומוסקסואל, ובעיית האלכוהול שלו (בעיית הניימדרופינג גם היא זוכה לתיעוד נרחב בכמה מהסצנות המוצלחות בסרט). סצנת הגמילה לדוגמה מוגשת לנו בגוף ראשון ובצבעים צהובים עזים. אמנם לא היה בה שום מימד מבדר, אבל היא היתה ללא ספק מה"אמיתיות" בסרט. להבדיל, הסצנה בה הוא מונה בשרשרת את ניסיונותיו המיניים הראשונים היא בין החדות והמצחיקות בסרט כולו. אולי בגלל שהיא שחררה אותנו מהתלות המעיקה בעובדות לצורך הבנה של אמת גדולה יותר.

למרות שמבחינה חווייתית הצפייה בסרט לא היתה מהנה במיוחד, כשאני נזכר בסצנות רבות מתוכו אני מתמוגג. כנראה בגלל שהרעיון האמנותי מאחוריו טוב יותר מהסרט עצמו. קצת כמו הליהוק של קמרון דיאז לתפקיד זיגמונד פרויד. זו בדיחה פייתונית מוצלחת למדי, אבל היא ממוצה לחלוטין בשלב הקרדיטים של תחילת הסרט. הסצנה עצמה, וזה בכלל לא משנה אם דיאז מוצלחת בה או לא, לעולם לא תגיע לקרסולי התענוג הקומי של במאי הסרט בהכרזה: "קמרון דיאז בתפקיד זיגמונד פרויד". אז הרעיון טוב, הביצוע מרשים אבל התוצאה סוריאליסטית מדי בשביל לגרום ל"הנאה" אמיתית. אתם יודעים, כזו שהסרטים והמערכונים של מונטי פייתון הפיצו בקלות.

בסוף הסרט לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהבדיחה היא על חשבוני. אולי למרות הכל כן מדובר במערכון אבוד של צ'פמן, שהקליט שטויות לפני מותו מתוך ידיעה שעשרים שנה אחר כך מעריצים כמוני יעמדו בתור כדי לרכוש לכך כרטיסים. יש בזה משהו מנחם דווקא. אחרי הכל זה הומור פייתוני אמיתי.

תגובה אחת על “פרדוקס השקרן”

  1. מאת נעמה:

    להבנתי, קלטות האודיו הן לא סיפור מאולתר, הוא מקריא חלקים מהספר שלו: http://en.wikipedia.org/wiki/A_Liar's_Autobiography

כתיבת תגובה