הקסם של אודין ואדם

לילה אחד בפריז (28/11/2004)

פורסם ביום רביעי, 06 בפברואר 2013

אף פעם לא עשיתי טיול של אחרי צבא. טיול ארוך בהודו או דרום אמריקה נראה בעיני לא אטרקטיבי בזמנו, והתחושה המטעה ההיא שיש לי את כל הזמן שבעולם מנעה ממני לתכנן תכניות לטווח ארוך. אבל היו שלושה צירופי מקרים באותו קיץ של 2004, אני לא זוכר בדיוק מה קדם למה, שכן השתלבו לכדי איזשהו "טיול" שקרם עור וגידים בתקופה שאין אלא לכנותה "אחרי צבא". הראשון היה הזמנה מדודים שלי לשבוע הפלגה ביוון על יאכטה פרטית ששכרו (עם בן דוד סקיפר, במעבר מאי לאי, זו הייתה אחת החוויות הקרובות ביותר למושג "חופש" שחוויתי). השני היה הצעה של עודד לעבוד איתו בעגלות באנגליה. הצעה שברוח הספונטניות שאפפה אותי באותה תקופה נראתה כמו אופציה הגיונית (עוד וריאציה על המושג "חופש"). והשלישי, ואת זה אני דווקא זוכר בבהירות, היה ערב שגרתי בפאב "החצר" בכפר אזר. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שחיי הפרברים של גני תקווה אפשרו לנו, ומקום מפגש שבועי לחבר'ה במוצאי שבת. אני זוכר שסיפרתי לקלישר שסופר פרי אנימלס, שכבר אז היתה אחת הלהקות האהובות עלינו, מקיימת מופע חגיגי שנקרא Lightnin Friday באולם המלכותי ה-Royal Festival Hall. אני זוכר את המילים האלמותיות שלו: "למה שלא תיסע?". ואני זוכר את עצמי עונה ברגע של צלילות נדירה: "תכלס, למה לא באמת?" חופש.

אבל לא על ההופעה של הפריס אני רוצה לדבר. היא הייתה טובה אמנם, אבל בדרך כלל כשאתה מצפה שמשהו יהיה טוב אז המקסימום שיכול לקרות זה שהוא יעמוד בציפיות. אני רוצה לדבר על משהו שלא יכול היה לעמוד בציפיות פשוט כי לא היו כאלה. אבל לא אקדים את המאוחר. טיול אחרי צבא. יוון + לונדון + סופר פרי אנימלס שווה טיול שווה בהחלט. אבל במשוואה הזו חסרים שבועיים. בין סיום ההפלגה להופעה ב-1 לאוקטובר, קניתי כרטיס רכבת פתוח שתקף לכל אירופה. הרעיון היה פשוט: להגיע מאתונה ללונדון ברכבת ולנסות צבור חוויות בדרך. על הנייר זה נשמע מבטיח, במציאות פחות. אם יש דבר אחד שלמדתי בטיול הזה הוא שלבד לא עושה לי טוב. אחרי שבוע שכלל שלושה ימים באיטליה, יום במינכן (באוקטובר פסט) וסוף שבוע באמסטרדם, המסקנות היו עגומות: כשאני לבד האובססיות הקטנות שלי מועצמות פי מאה; לחזור שיכור מיום באוקטובר פסט ללא מיטה לישון בה כשחבורות של גרמנים שיכורים מקיפות אותך ושרות בקולי קולות זו חוויה לא נעימה; וקרון עישון ברכבת זה רעיון רע מאוד. בעיקר שנאתי את רוב האנשים שפגשתי בהוסטלים. את השטחיות שלהם. את הצביעות שבלהיות ה"חברים הכי טובים" לערב אחד בקריוקי בר של תיירים, ולהמשיך לטייל לבד ביום שאחרי. התלות המקרקעת בעישונים באמסטרדם עם מינימום של אכפתיות אחד מהשני. חוויה חיובית אחת זכורה לי מאמסטרדם. היא כללה שנת צהריים מסטולית במיוחד כשהשכן במיטה מעלי שומע אלבום, שהתברר לי אחר כך כ- () של סיגור רוס. זו הייתה החוויה הקרובה ביותר שהרגשתי אי פעם ל"חוץ גופית".

אבל כסך, אמסטרדם הייתה לא נעימה. החלטתי לברוח לתחנה הבאה, פריז, כבר ביום ראשון. לא חשבתי על זה שראשון זה בעצם שבת, יום שמאוד קשה למצוא בו מיטה פנויה בהוסטל. העברתי בוקר שלם בשיטוט בפריז, שגם ככה נראתה גדולה ומפחידה יותר מכל עיר שביקרתי בה עד כה, וחיפשתי מקום להניח בו את התיק והראש. בסוף מצאתי מיטה באיזשהו הוסטל אקראי, שהדבר היחיד שאני זוכר ממנו זה שפתאום התחיל להתנגן בו שיר של שוטי הנבואה, והבנתי שהבחור בדלפק הוא ישראלי (ולא סימפטי במיוחד). אבל מה שחשוב הוא לא איפה הייתי אלא מה הרגשתי. והרגשתי רע. בהוסטל לא היו אנשים, ואם היו הם היו עסוקים בענייניהם. ישבתי על המיטה לבד בחדר שכלל עוד שש מיטות. מדוכא מהבוקר, מדוכא מכל השבוע. התאכזבתי לגלות עד כמה אני בעצם יותר "טיפוס של בית" ממה שהייתי רוצה לחשוב. ובעיקר הייתי לבד. עד שנכנס אדם.

אדם, אמריקאי בן 30, הייטקיסט שעזב הכל כדי להיות מדריך סקי, שהתגרש וטס לרוד טריפ באירופה, הוא מסוג האנשים שנותנים תוכן לקלישאה "מאירים את החדר". החיוך על הפנים שלו, טוב הלב הקורן ממנו, האכפתיות והקלילות שהוא הביא, כל אלו פעלו עלי כמו קסם. מרגע שהוא נכנס לחדר הדיכאון הפרטי שלי התפוגג. הוא לא התחלף באיזושהי שמחה או כל תחושה אחרת שהיא "ההפך מדיכאון". הוא פשוט לא היה רלוונטי יותר. נשכח כלא היה. תוך שנייה אני ואדם התחברנו ועשינו מה שאנשים בהוסטל עושים: קונים בירה ויוצאים לטייל. בהמשך היום פגשנו עוד בחור, כי ככה זה עם טיפוסים כמו אדם, הם יודעים לעשות חברים ברגע. מה שאני בעיקר זוכר מהבחור השלישי, ג'וזפה, זה שהוא היה איטלקי, יפה ומודע לזה, והיה לו מעיל וינטג' שכמותו לא ראיתי (אני מנחש שלפחות מאמצע המאה הקודמת אם לא מלפני).

לשלושה ימים האלו בפריז הפכנו לחברים. זה היה ג'וזפה שאמר שהוא קרא בעיתון שיש הופעה של סיגור רוס, והציע ללכת. אני זוכר בוודאות שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, לא התרגשנו מהידיעה. הכרתי אותם בשם. הקשבתי בעבר לאלבום Ágætis byrjun, אבל לא הקדשתי לו ממש תשומת לב. את ההיכרות הלא שגרתית שלי עם (), רק שלושה ימים קודם לכן, ייחסתי כצירוף מקרים. לא ידעתי מי הם, מאיפה הם, או איך לכנות את המוזיקה שהם מנגנים. גם לא הייתי ממש מודע להייפ שליווה אותם. אם היינו מגיעים למועדון בסדר גודל של לבונטין 7 או אפילו הצימר, זה לא היה מפתיע אותי. סך הכל עוד להקה אקראית שבמקרה נמצאת בפריז כשאני שם. באירופה, הופעות כאלו זה דבר שבשגרה.

אבל החלטנו ללכת. מי שמכיר את ההתרגשות והלחץ שלי לפני הופעות חשובות יתקשה להאמין לנונשלנטיות שליוותה אותי באותו ערב. לקחנו את הזמן. איחרנו במתכוון. אפילו אמרנו שאם לא יהיו כרטיסים או שלא יהיה מעניין נחתוך לאיזה פאב. אז אמרנו. כשיצאנו מתחנת המטרו שהביאה אותנו למתחם, התגלה בפנינו מתחם בסדר גודל של גני התערוכה. לא היה איש בחוץ, ומבפנים נשמעה מוזיקה תזמורתית עוצמתית. באותו רגע הבנו את גודל הטעות. זו היתה הבנה חדה וכואבת שאנחנו בחוץ כשבפנים קורה משהו גדול. משהו שלא היית רוצה לספר לנכדים שלך שהיית מרחק מטרים ספורים ממנו ולא יכולת להיכנס. תוך שנייה הנונשלנטיות התחלפה בלחץ, שמהר מאוד התחלף בייאוש מכך שאין כרטיסים. גם את הקופות והמאבטחים כבר קיפלו. אפילו לא היה בפני מי להתחנן.

רגע לפני שעיכלנו שזה כבר לא יקרה הגיע ספסר. הוא היה לחוץ להיפטר מהכרטיס שלו כי הוא ידע שההופעה בעיצומה, אבל הוא ראה שאני לחוץ יותר אז הוא דרש מחיר מלא. מילא הכסף, הבעיה הגדולה היא שהיה לו רק כרטיס אחד. ואנחנו שלושה. כנראה שזו היתה המצוקה הגלויה שלי שגרמה לשניהם לוותר ולהשאיר לי את הכרטיס. עד היום אני לא יודע אם הם באמת היו שווי נפש עם הוויתור או שהמקרה הזה גרם להם להעריך או לחבב אותי פחות. אני כן יודע שבדילמה המוסרית שניצבה בפני, הדבר הנכון לעשות היה להפגין בגרות ולוותר על הכרטיס. באנו לשם שלושה, והיינו צריכים לחזור משם שלושה. שלושה אנשים אקראיים שבאותו ערב היו לחברים. זו היתה בחירה אנוכית שככל שאני מקדיש לה יותר מחשבה אני מצר עליה. אבל העובדה היא שלא ויתרתי, ובדיעבד הרווחתי את אחת ההופעות החשובות שראיתי בחיים שלי.

נכנסתי לאולם ענקי עם מקומות ישיבה. הכרטיס שלי היה לא מסומן אז פשוט התיישבתי על המדרגות ביציע. על הבמה עמדו כ-80 אנשים. מצד שמאל ישבה תזמורת, במרכז הבמה עמדה מקהלה ומולה מנצח, ומצד ימין מוקמה להקה שכללה גיטרה, בס, תופים, ומלפניה שלוש מרימבות ענקיות. מילים לא יכולות לתאר את מה שהצלילים העבירו (אבל היוטיוב בהמשך אולי ירמוז), אני רק זוכר שהתחושה הייתה מאוד דומה למה שהרגשתי על המיטה באמסטרדם, רק בראש צלול. אפשר אולי לקרוא לזה אושר. אני גם זוכר שברגע שהצלחתי לנסח את האושר הזה למחשבה ולהגיד לעצמי "וואו איזה מזל שאני פה", ההופעה הסתיימה. סך הכל צפיתי בחצי שעה מהמופע. האם אני מצטער על כך? איך אפשר אם כל רגע היה מתנה.

בדיעבד (וכשאני אומר בדיעבד אני מתכוון לשנים אחר כך) גיליתי שלמופע קראו Odin's Raven Magic.
שיתוף פעולה של סיגור רוס עם Hilmar Örn Hilmarsson, Steindór Andersen ו- Páll Guðmundsson שחברו יחד להלחנת הפואמה Hrafnagaldr Óðins מתוך המיתולוגיה האיסלנדית. את ההופעות הם צילמו והיו אמורים להעלות ל-DVD אבל משום מה זה לא קרה מעולם. לא ידעתי מי הם סיגור רוס, ולא תארתי לעצמי שאותה הופעה היה חלק מפרויקט חד פעמי. זו היתה חוויה שבהעדר מילה בעברית מתאימה יותר אפשר רק לכנות overwhelming.

כשהגעתי ללונדון רכשתי את () ומאותו רגע הלהקה הפכה להיות אחת האהובות עלי. ב-2006 ראיתי אותם שוב בפסטיבל רוסקילדה. גם שם הם היו מצוינים, רק שהפעם לא ציפיתי לפחות. בשבוע הבא אני טס לליסבון לראות אותם שוב. הטיול באירופה לא זכור לי כחוויה טובה במיוחד, אבל שלושת הימים בפריז נצרבו לחיוב. גם את ג'וזפה וגם את אדם פגשתי עוד פעם אחת כשבאו לבקר אותי (בנפרד) בלונדון בחודשים שלאחר מכן. אחר כך כל אחד המשיך בחייו ולא שמרנו על קשר. אני לא יודע מה הם זוכרים מאותם שלושה ימים בפריז, אבל אצלי הם זכורים היטב. בן אדם טס לטייל כדי שצירופי נסיבות יזמנו לו חוויות. במקרה, באותו יום ב-28 בספטמבר 2004 פגשתי בהוסטל אקראי שני אנשים אקראיים, ובמקרה התקיימה באותו ערב הופעה אקראית של להקה אקראית. לפעמים זה כל מה שצריך.

כתיבת תגובה