דברים מוזרים בארץ עוץ

המסע המופלא של ילדי Stranger Things

הסרטונים של ילדי Stranger Things עם ג'ימי פאלון גרמו לי להתמוגג. גם כי נהייתי רכיכה מול ילדים וגם כי מבין כל הדמויות והשחקנים בסדרה באמת שהכי נהניתי לראות אותם על המסך.

זו לא היתה סדרה מושלמת אבל בהחלט כיפית לצפייה וזה לא מעט. כשסיימתי אותה ניגשתי לקרוא עליה ובכל הכתבות התייחסו לכמות המחוות הבולטת שבה, בעיקר לסרטים מהאייטיז. כשראיתי את מייק, לוקאס, דאסטין ואלבן שוב ביחד ובמנותק משאר הקאסט עלתה בי אסוציאציה למחווה נוספת שאולי היא רק בראשי אבל אנסה לפענח אותה כאן. היא גיקית, מלאה חורים אבל קצת חמודה – כמו הסדרה עצמה. »» »»

סמוך על וינס גיליגן

זה רק עניין של זמן עד שבטר קול סול תתעלה על שובר שורות

נכון לרגע זה "ברייקינג בד" עדיין סדרה טובה יותר מ"בטר קול סול" אבל גם זו קביעה זמנית שנובעת מכך שאת "ברייקינג" אני שופט כמכלול והמסע של סול עדיין רק בתחילתו. ובכל זאת בדבר אחד אני די בטוח: סול היא דרמה הרבה יותר טובה מברייקינג בד. »» »»

"חדר": סרט שמאחה את הלב

קשה לצפייה אבל אופטימי יותר משנדמה

הסרט "חדר" אינו קל לצפייה. אני לא יודע מה אתם יודעים על העלילה שלו אבל גם אם קראתם רק את השורה הראשונה בתקציר אתם יודעים שחוויה מהנה לא מצפה לכם שם. כאן המקום להמליץ ולהזהיר: במידה ולא קראתם על הסרט כלום ולא צפיתם בטריילר – אל תעשו את זה ואל תמשיכו לקרוא את הפוסט. כדי לקבל את החוויה המקסימלית (לדעתי) כדאי לבוא אליו דף חלק ככל שאפשר. מכאן והלאה הטקסט יהיה רצוף בספויילרים ולמעשה יהיה מעין ניתוח רפלקסיבי שמיועד אך ורק לחפירה בדיעבד. הגעתם עד לכאן ולא צפיתם עדיין? תפסיקו לקרוא ולכו לעשות זאת. אני אחכה כאן כשתחזרו. »» »»

קוראים לי ניר ואין לי סולם

רטינה על השיר "לאבא שלי יש סולם"

למרות שעמוד הפייסבוק שלי לא מעיד על כך אני אבא כבר כמעט חמישה חודשים. אני אמנם מאוד מבסוט מהסטטוס והמעמד אבל זה לא אומר שהפסקתי לרטון. אז הנה רטינה שלי על שיר ילדים ידוע ואהוב, שאמור לפאר אותי אבל בפועל רק מעצבן – "לאבא שלי יש סולם" שכתבה תלמה אליגון.

בתור אחד עם ידיים שמאליות שלא יודע לתקן כלום, גרוע בכדורגל ומעולם לא הלך מכות, תמיד נאבקתי עם הציפיות החברתיות שיש לעולם ממני בתור גבר. כמה חבל שדווקא במעמד הכי גברי וטבעי שיכול להיות (אבהות, נו) זה חוזר לבעוט בי מתחת לחגורה. »» »»

טרור, דיכאון ודת' מטאל

מחשבות בעקבות הפיגוע בפריז

כשיש פיגועים או אסונות מעבר לים התקשורת בארץ תמיד מנסה למצוא את הזווית הישראלית או לכל הפחות היהודית. יש היגיון מאחורי זה. קל לנו יותר להבין ולהתחבר לטרגדיות אנושיות כשאנו חשים הזדהות עם הקורבנות. הפיגוע במועדון הבטקלן בפריז במהלך המופע של Eagles of Death Metal פעל עלי בצורה דומה, רק שהפעם אלו לא היו ישראלים על הכוונת. גם לא יהודים. זה היה קהל של צעירים שאוהבים מוזיקה. כנראה קבוצת הייחוס הקרובה אלי ביותר. בשבת בבוקר העולם כולו התעורר למציאות זוועתית, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שמיוזיק-הדס בגילאים ומתרבויות שונות הזדעזעו עוד יותר. אולי כי נדמה שהמיינסטרים, שאמנם כבר רגיל בדרכו להתמודד עם זוועות, קצת פספס את המשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות של טבח בהופעת רוק (ורק כדי להדגים את הניכור: ביום הראשון עוד התייחסו למועדון כאולם קונצרטים). כשם שפיגוע שכוון נגד אזרחים אמריקאים מאלץ את ארצות הברית לצאת למלחמה, כך גם אנחנו – צעירים רבים מרחבי העולם שמה שמאחד אותם זו שפת האהבה למוזיקה, חופש ותרבות – מצאנו את עצמנו בעל כורחנו בלב הזוועות. אבל כיצד אנחנו נגיב? »» »»

ביקורו של הקונקורד השלישי

לקראת הגעתו של הקומיקאי טוד בארי לשתי הופעות בישראל

אחד הדברים הנהדרים שהסדרה "פלייט אוף דה קונקורדס" ידעה לעשות היה לשלב בתוכה קומיקאים אורחים. לכאורה מדובר היה במופע סולו של ברט מקנזי וג'מיין קלמנט (וריס דארבי כמובן שגנב את ההצגה כמנהלם הכושל) אבל בפועל כל פרק היה הרפתקה מטורפת (לא במובן המוגזם של מילת תיאור שאיבדה ממשמעותה, באמת מטורפת) הרבה בזכות הדמויות שהקיפו אותם. דור שלם של קומיקאים צעירים שהיום מאכלס את השורה הראשונה בארצות הברית קיבל במה בסדרה: קריסטין וויג, ששיחקה את ברהברה (לא ברברה), חובבת הכלבים ושוברת הלבבות שעושה כיום חיל בקולנוע; עזיז אנסרי, מוכר הפירות הקסנופובי שהפך לכוכב ב"מחלקת גנים ונוף"; יוג'ין מירמן, בעל הבית התימהוני שפורח היום בקולו של ג'ין ב"בובס בורגרס"; וויל פורטה, ה"שחקן הסמי-מקצועי", שכיכב בתפקיד דרמטי נהדר ב"נברסקה" והיום מוביל סדרה מומלצת משלו "האיש האחרון בכדור הארץ"; וכמובן קריסטין שאל, הלא היא מל, שמככבת גם ב"בובס בורגרס" וגם ב"האיש האחרון בכדור הארץ", ומתי כבר תקבל סדרה משלה?

ויש את גיבור הפוסט שלנו, טוד בארי, בו אנו נתקלים בפרק הסיום של העונה הראשונה בתור טוד, נגן הבונגו, שמצורף על ידי מוריי ללהקה ובמהלך עניינים מופרך בסופו של דבר מדיח ממנה את ברט וג'מיין (וכובש את העולם עם הלהיט Doggy Bounce, אבל לא ניכנס לזה). בארי נותן שם תפקיד ענק דווקא בזכות המינימליזם שבו. הוא לא מדבר הרבה, לא אומר שום דבר מצחיק ורוב הזמן לא ממש ברור אם הוא אידיוט אמיתי (ובעצם אפשר להגיד את זה על רוב הדמויות בסדרה). דבר דומה אפשר לומר גם על דמותו של בארי בסדרה "לואי". שם הבלבול גדול יותר כי בארי, במיטב המסורת של הסדרה, משחק את עצמו לכאורה. »» »»

כמו טיול קליל על החומה

ביקור בתערוכת "משחקי הכס" בנמל תל אביב

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" וסדרת הספרים עליה היא מבוססת, "שיר של אש ושל קרח". התחלתי בהתלהבות גדולה עם פרוץ העונה הראשונה, התלהבות שהמשיכה עם העונה השנייה שהיתה מעולה אבל השאירה אותי עם חצי תאוותי בידי. העונה גרמה לי להבין שסדרת טלוויזה, מושקעת ככל שתהיה, לא מסוגלת להעביר את העושר הסיפורי. אז פניתי לספרים. את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה (אף שידעתי בדיוק מה קורה בהם) וכך היה גם עם הספר השלישי, שנחשב כטוב ביותר בסדרה. אחריו צפיתי בשתי העונות הנוספות שהתבססו עליו. הן היו אמנם נחמדות אבל נעו בין חלקים טובים שכבר הכרתי מהספר (החתונות, הקרב בין הצפע להר) לבין חלקים לא טובים שלא היו בספרים, ומסיבה טובה (מסעותיו המשמימים של בראן ועינוייו העוד יותר משמימים של תיאון). »» »»

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

חמש סדרות שאהבתי השנה

ארבע טלוויזיוניות ופודקאסט אחד. סיכום 2014

אני לא רואה מספיק טלוויזיה בשביל להכריז על הסדרות הטובות ביותר שיצאו השנה, אבל כן רואה מספיק בשביל שאוכל להמליץ על חמש. מאז שהוצאתי את הכבלים מהבית הזמן הפנוי שמוקדש לצפייה מושקע בקפידה. לכן אני לא מזלזל בהמלצות ומחפש התמכרויות צפייה באיזורים היחסית נידחים יותר של הטלוויזיה. נעדרות מהרשימה הזו "בלש אמיתי" (שרבות כבר נכתב עליה) ו"משחקי הכס" ו"מד מן" (מהנות, אבל אני מוכרח לומר ששכחתי מהן שבוע אחרי שירדו מהמסך). בסוף הרשימה הוספתי עוד שלוש המלצות קצרצרות. מוזמנים להציע המלצות נוספות בתגובות. »» »»

יום כיף עם ניק קייב

סקירה של הסרט "20 אלף יום על פני האדמה" (2014)

אולי עבור מעריציו הכבדים זוהי עובדה מובנת מאליה, אבל בחיי שלא תיארתי לעצמי ששלוש דקות שלמות שבהן ניק קייב מדבר על מזג האוויר (ואולי רק דקה? ואולי עשר?) יכולות להיות כל כך מרתקות. אם יש דבר אחד שלמדתי מצפייה בסרט "20 אלף יום על פני האדמה", זה שכמעט כל דבר נישמע מעניין כשניק קייב מתאר אותו. שני שליש לתוך הסרט הבנתי שאם הוא היה נמשך עוד שלוש שעות נוספות, הייתי גומע אותן בהנאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא רציתי שסרט יסתיים.

את הסרט הדוקומנטרי יצרו ג'יין פולארד ואיאן פורסיית והוא מתעד לכאורה יום בחייו של הזמר האוסטרלי בברייטון, אנגליה, העיר שבה הוא מתגורר ויוצר בשנים האחרונות. אנו עוקבים אחריו מהרגע שבו הוא פוקח את העיניים ועד שהוא חוזר הביתה וצופה בטלוויזיה עם ילדיו. בדרך אנו מתלווים אליו לשתי פגישות מתוכננות, אחת עם פסיכולוג והשנייה בארכיון בו הוא עובר על תמונות ויומנים ישנים. במהלך היום הוא פוגש אנשים נוספים, נוהג, הוגה וכמובן מנגן. הסרט מתעד את העבודה על אלבומו האחרון "Push the Sky Away". »» »»