"חדר": סרט שמאחה את הלב

קשה לצפייה אבל אופטימי יותר משנדמה

הסרט "חדר" אינו קל לצפייה. אני לא יודע מה אתם יודעים על העלילה שלו אבל גם אם קראתם רק את השורה הראשונה בתקציר אתם יודעים שחוויה מהנה לא מצפה לכם שם. כאן המקום להמליץ ולהזהיר: במידה ולא קראתם על הסרט כלום ולא צפיתם בטריילר – אל תעשו את זה ואל תמשיכו לקרוא את הפוסט. כדי לקבל את החוויה המקסימלית (לדעתי) כדאי לבוא אליו דף חלק ככל שאפשר. מכאן והלאה הטקסט יהיה רצוף בספויילרים ולמעשה יהיה מעין ניתוח רפלקסיבי שמיועד אך ורק לחפירה בדיעבד. הגעתם עד לכאן ולא צפיתם עדיין? תפסיקו לקרוא ולכו לעשות זאת. אני אחכה כאן כשתחזרו. »» »»

טרור, דיכאון ודת' מטאל

מחשבות בעקבות הפיגוע בפריז

כשיש פיגועים או אסונות מעבר לים התקשורת בארץ תמיד מנסה למצוא את הזווית הישראלית או לכל הפחות היהודית. יש היגיון מאחורי זה. קל לנו יותר להבין ולהתחבר לטרגדיות אנושיות כשאנו חשים הזדהות עם הקורבנות. הפיגוע במועדון הבטקלן בפריז במהלך המופע של Eagles of Death Metal פעל עלי בצורה דומה, רק שהפעם אלו לא היו ישראלים על הכוונת. גם לא יהודים. זה היה קהל של צעירים שאוהבים מוזיקה. כנראה קבוצת הייחוס הקרובה אלי ביותר. בשבת בבוקר העולם כולו התעורר למציאות זוועתית, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שמיוזיק-הדס בגילאים ומתרבויות שונות הזדעזעו עוד יותר. אולי כי נדמה שהמיינסטרים, שאמנם כבר רגיל בדרכו להתמודד עם זוועות, קצת פספס את המשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות של טבח בהופעת רוק (ורק כדי להדגים את הניכור: ביום הראשון עוד התייחסו למועדון כאולם קונצרטים). כשם שפיגוע שכוון נגד אזרחים אמריקאים מאלץ את ארצות הברית לצאת למלחמה, כך גם אנחנו – צעירים רבים מרחבי העולם שמה שמאחד אותם זו שפת האהבה למוזיקה, חופש ותרבות – מצאנו את עצמנו בעל כורחנו בלב הזוועות. אבל כיצד אנחנו נגיב? »» »»

ביקורו של הקונקורד השלישי

לקראת הגעתו של הקומיקאי טוד בארי לשתי הופעות בישראל

אחד הדברים הנהדרים שהסדרה "פלייט אוף דה קונקורדס" ידעה לעשות היה לשלב בתוכה קומיקאים אורחים. לכאורה מדובר היה במופע סולו של ברט מקנזי וג'מיין קלמנט (וריס דארבי כמובן שגנב את ההצגה כמנהלם הכושל) אבל בפועל כל פרק היה הרפתקה מטורפת (לא במובן המוגזם של מילת תיאור שאיבדה ממשמעותה, באמת מטורפת) הרבה בזכות הדמויות שהקיפו אותם. דור שלם של קומיקאים צעירים שהיום מאכלס את השורה הראשונה בארצות הברית קיבל במה בסדרה: קריסטין וויג, ששיחקה את ברהברה (לא ברברה), חובבת הכלבים ושוברת הלבבות שעושה כיום חיל בקולנוע; עזיז אנסרי, מוכר הפירות הקסנופובי שהפך לכוכב ב"מחלקת גנים ונוף"; יוג'ין מירמן, בעל הבית התימהוני שפורח היום בקולו של ג'ין ב"בובס בורגרס"; וויל פורטה, ה"שחקן הסמי-מקצועי", שכיכב בתפקיד דרמטי נהדר ב"נברסקה" והיום מוביל סדרה מומלצת משלו "האיש האחרון בכדור הארץ"; וכמובן קריסטין שאל, הלא היא מל, שמככבת גם ב"בובס בורגרס" וגם ב"האיש האחרון בכדור הארץ", ומתי כבר תקבל סדרה משלה?

ויש את גיבור הפוסט שלנו, טוד בארי, בו אנו נתקלים בפרק הסיום של העונה הראשונה בתור טוד, נגן הבונגו, שמצורף על ידי מוריי ללהקה ובמהלך עניינים מופרך בסופו של דבר מדיח ממנה את ברט וג'מיין (וכובש את העולם עם הלהיט Doggy Bounce, אבל לא ניכנס לזה). בארי נותן שם תפקיד ענק דווקא בזכות המינימליזם שבו. הוא לא מדבר הרבה, לא אומר שום דבר מצחיק ורוב הזמן לא ממש ברור אם הוא אידיוט אמיתי (ובעצם אפשר להגיד את זה על רוב הדמויות בסדרה). דבר דומה אפשר לומר גם על דמותו של בארי בסדרה "לואי". שם הבלבול גדול יותר כי בארי, במיטב המסורת של הסדרה, משחק את עצמו לכאורה. »» »»

כמו טיול קליל על החומה

ביקור בתערוכת "משחקי הכס" בנמל תל אביב

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" וסדרת הספרים עליה היא מבוססת, "שיר של אש ושל קרח". התחלתי בהתלהבות גדולה עם פרוץ העונה הראשונה, התלהבות שהמשיכה עם העונה השנייה שהיתה מעולה אבל השאירה אותי עם חצי תאוותי בידי. העונה גרמה לי להבין שסדרת טלוויזה, מושקעת ככל שתהיה, לא מסוגלת להעביר את העושר הסיפורי. אז פניתי לספרים. את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה (אף שידעתי בדיוק מה קורה בהם) וכך היה גם עם הספר השלישי, שנחשב כטוב ביותר בסדרה. אחריו צפיתי בשתי העונות הנוספות שהתבססו עליו. הן היו אמנם נחמדות אבל נעו בין חלקים טובים שכבר הכרתי מהספר (החתונות, הקרב בין הצפע להר) לבין חלקים לא טובים שלא היו בספרים, ומסיבה טובה (מסעותיו המשמימים של בראן ועינוייו העוד יותר משמימים של תיאון). »» »»

1,500 מילים על טיפקס

בעקבות הופעה תמימה שלא יצאה לי מהראש

השבוע שעבר היה עבורי בסימן שנות התשעים, ואני לא מתכוון רק לאביבגפניאדה בגני התערוכה. ביום שני הלכתי לראות, לראשונה בחיי, את טיפקס בהופעה. חברים שאלו אותי אם אכתוב עליה ובאמת שלא התכוונתי. גם כי לא התבקשתי, גם כי אני מעדיף לראות הופעות להנאתי בלי להפעיל כל רגע את שריר החשיבה, אבל בעיקר כי חמש דקות לתוך ההופעה, שהתקיימה בזאפה הרצליה, הבנתי גם על פרצופי הלהקה וגם על פרצופו של הקהל שזו לא הופעה שנועדה להיות מסוקרת. הלהקה באה לעבודה ונתנה סט מקצועי שלא נרתע גם מול קהל מנומנם יחסית, הקהל בא ליהנות, ולא נראה שהיה מעניין אותו במיוחד לקרוא מה יש למבקרים להגיד. אבל למרות זאת, גם אם באמת נהניתי מההופעה, שריר החשיבה לא הפסיק לפעול לרגע. ההופעה והלהקה לא יצאו לי מהראש מאז. »» »»

חמש סדרות שאהבתי השנה

ארבע טלוויזיוניות ופודקאסט אחד. סיכום 2014

אני לא רואה מספיק טלוויזיה בשביל להכריז על הסדרות הטובות ביותר שיצאו השנה, אבל כן רואה מספיק בשביל שאוכל להמליץ על חמש. מאז שהוצאתי את הכבלים מהבית הזמן הפנוי שמוקדש לצפייה מושקע בקפידה. לכן אני לא מזלזל בהמלצות ומחפש התמכרויות צפייה באיזורים היחסית נידחים יותר של הטלוויזיה. נעדרות מהרשימה הזו "בלש אמיתי" (שרבות כבר נכתב עליה) ו"משחקי הכס" ו"מד מן" (מהנות, אבל אני מוכרח לומר ששכחתי מהן שבוע אחרי שירדו מהמסך). בסוף הרשימה הוספתי עוד שלוש המלצות קצרצרות. מוזמנים להציע המלצות נוספות בתגובות. »» »»

יום כיף עם ניק קייב

סקירה של הסרט "20 אלף יום על פני האדמה" (2014)

אולי עבור מעריציו הכבדים זוהי עובדה מובנת מאליה, אבל בחיי שלא תיארתי לעצמי ששלוש דקות שלמות שבהן ניק קייב מדבר על מזג האוויר (ואולי רק דקה? ואולי עשר?) יכולות להיות כל כך מרתקות. אם יש דבר אחד שלמדתי מצפייה בסרט "20 אלף יום על פני האדמה", זה שכמעט כל דבר נישמע מעניין כשניק קייב מתאר אותו. שני שליש לתוך הסרט הבנתי שאם הוא היה נמשך עוד שלוש שעות נוספות, הייתי גומע אותן בהנאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא רציתי שסרט יסתיים.

את הסרט הדוקומנטרי יצרו ג'יין פולארד ואיאן פורסיית והוא מתעד לכאורה יום בחייו של הזמר האוסטרלי בברייטון, אנגליה, העיר שבה הוא מתגורר ויוצר בשנים האחרונות. אנו עוקבים אחריו מהרגע שבו הוא פוקח את העיניים ועד שהוא חוזר הביתה וצופה בטלוויזיה עם ילדיו. בדרך אנו מתלווים אליו לשתי פגישות מתוכננות, אחת עם פסיכולוג והשנייה בארכיון בו הוא עובר על תמונות ויומנים ישנים. במהלך היום הוא פוגש אנשים נוספים, נוהג, הוגה וכמובן מנגן. הסרט מתעד את העבודה על אלבומו האחרון "Push the Sky Away". »» »»

בחזרה לרדינג 2005

זיכרונות רנדומליים מפסטיבל המוזיקה הראשון שלי

שלושה חודשים זה הזמן הארוך ביותר שבו לא העליתי פוסטים בבלוג מאז הקמתו בפברואר שעבר. אני מאשים בעיקר את המלחמה ומצב הרוח המחורבן, אבל גם את העובדה שמצאתי אכסניה (גם אם נכון לכתיבת שורות אלו, לא קבועה) לפרסם בה תכנים. סטטוס בפייסבוק של חבר הזכיר שבסוף השבוע מתקיים באנגליה פסטיבל רדינג מה שמיד הציף בי זכרונות מהפסטיבל שהייתי בו, לפני תשע שנים בדיוק ברדינג 2005. הנה הם ממוספרים באופן רנדומלי: »» »»

למה אני כל כך שונא את המבט האירוני למצלמה

ואיך הפך הז'אנר המוקומנטרי לטרנד הכי מאוס בטלוויזיה?

הטקסט הזה אמור היה להיות המלצה על סיטקום חדש שעלה לאחרונה, אבל כבר אחרי צפייה בפרק הרביעי הוא קיבל אופי אחר. אני עדיין שמח להמליץ על הסיטקום, או לכל הפחות לגלות אותו לקהל שיכול להתעניין בו; הוא מוצלח ברובו, יש בו בדיחות שעובדות ושחקן ראשי מצוין; אבל דבר קטן בו מונע ממני הנאה שלמה. דבר שולי לכאורה, אבל כזה שמופיע בכל פרק בתזמון מדויק וצפוי – המבט האירוני למצלמה.

אתם מכירים את המבט הזה מסדרות אחרות בז'אנר המוקומנטרי: מ"המשרד", דרך "מחלקת גנים ונוף" ועד "משיח" המקומית. דמות אחת, בדרך כלל זו עם הכי פחות מודעות עצמית, אומרת או עושה משהו מביך, ודמות אחרת, בדרך כלל הסטרייטית יותר, מישירה מבט נבוך למצלמה. מגניבה מבט חטוף לצופים לפני שהדמויות האחרות שמות לב. מבט חצי מבולבל חצי מתנצל. מבט כזה: »» »»

מסע בין אלבומי הסולו של גריף ריס

מה לשמוע וממה להתרחק? המדריך המלא + מיקסטייפ

כשסולן להקה מוציא אלבום סולו זה בדרך כלל מעיד על אחד משני תרחישים. או שהלהקה שלו התפרקה וזו דרכו היחידה בעצם להמשיך בקריירה מוזיקלית, או שהוא מחפש דרכים אלטרנטיביות לבוא בהן לידי ביטוי, בדרך כלל כי הסגנון המוזיקלי או ההיררכיה היצירתית לא מאפשרים לו זאת בלהקת האם. במקרה של סולן הסופר פרי אנימלס, שלמרות הפסקה של חמש שנים מעולם לא התפרקה באופן רשמי (וממילא הוא החל את פרויקטי הסולו שלו במקביל לפעילותה), כנראה שמדובר בתרחיש השני. יתרה מזאת, כשמדובר בגריף ריס (או גרוף, במבטא וולשי כבד) ובלהקתו, קשה אפילו לדבר על מגבלה יצירתית. זו להקה שמעולם לא נרתעה משום סגנון מוזיקלי או אמנותי (אלבום בוולשית, הפקות טכנו, שיתופי פעולה אקספירמנטלים עם פול מקרטני, תחפושות שעירות בקליפים והופעות, רכישת טנק). לכן כששמים זכוכית מגדלת על פרויקטי הסולו של ריס אפשר לגלות הרבה יותר מגיוון יצירתי. בדרך כלל יש שם השתוללויות שלמות, סיפורים והפקות כיד הדמיון. הסולן של אחת הלהקות היצירתיות ביותר שקמו בשני העשורים האחרונים, הלך לכיוונים אפילו יותר קיצוניים בפרויקטים הצדדיים שלו (לפחות בחלקם).

לכבוד הפרויקט החדש שלו "American Interior" (פרטים בהמשך), שכולל לא פחות מאשר אלבום, סרט, ספר ואפליקציה, החלטתי לחזור אחורה למגוון ההפקות שיזם. בעיקר כדי לספר עליהם, אבל גם כדי לספק זווית ביקורתית ולהמליץ אל איזה פרויקטים כדאי להתקרב ולאילו פחות. הייתי יכול לערוך רשימה כזו על פרויקטי הסולו של כל חברי הלהקה (אסיד קז'ואלס, אלבומי הסולו של קיאן קיארן, האלבום המצוין של The Peth והאלבום המצופה של Gulp), אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד. היום יוקדש כולו לגריף.

»» »»